בלוג

מיומנה של אמא עייפה

לפני שנה וחודשיים ילדתי בן מקסים ובריא אשר גורם לכולם אושר אינסופי. קוראים לו סול והוא נשמה מיוחדת. הגיחה שלו לעולם היתה עוד פיסה בפאזל ה"מושלם" של חיי, מכל הבחינות: זוגיות, ילדים, עבודה, פרנסה, חברים שאוהבים רק מה עם האושר הזה הגיע גם ה"מחיר" ששילמתי ומשלמת עד היום והוא שאני כבר שנה וחודשיים

שופינג OUT מיחזור IN

לא מזמן התקלקלה לי המדפסת/פקס/סורק במשרד. מדובר במכשיר מגושם במקצת אשר תופס לנו מדף שלם ומי שהיה אצלנו יודע שמדף שלם זה מצרך מבוקש במשרד הקטן שלנו… התחלתי לרחרח מסביב מה עושים עם מדפסת מקולקלת ונחשפתי לעולם שלם של צרכנות אשר נשענת על תרבות החד פעמי: כמעט כל מי ששאלתי אותו

נשימת קשית

לא פעם קורה לי שמתקשר/ת תלמיד/ה חדשים ומודיעים לי כבר בטלפון ש"יש לי בעיה עם נשימה, אני לא מצליח/ה לנשום טוב" במפגש אישי איתם אחרי שיחת היכרות ומה המרגש אני קודם כל מלמדת אותם תרגיל נשימה פשוט אשר הכרתי בלימודי יוגה תראפיה עם מיכל ירקוני, והוא משמש אותי ואת תלמידיי

פשטות בשקית ניילון

לפני כמה שנים עברתי ניתוח בדרכי השתן וביציאה מבית החולים קיבלתי מתנה שקית קטטר ספייר, שיהיה השקית הזו הסתובבה לה ללא שימוש בבית. ניילון קשיח של ליטר עם צינור ארוך שמסתיים בפיית פלסטיק, משהו זניח שכבר באתי לזרוק לפח עד שפתאום באו הבנים של בן זוגי והתלהבו מהשקית המיוחדת ובמשך

My Zen masters

We may be bouncing between the future and the past, yet our children – the ilttel Zen masters – long to stay suspended,fully engaged,in the moment Kim John Payne / Simplicity Parenting ברווקותי לא ראיתי אף פעם ילדים כיצור תבוני / בר שיחה / מישהו שצריך להתייחס אליו ברצינות. מודה

חגי תשרי ויוגה

חגי תשרי עבורי הם בכלל לא רק ארוחות חג רבות משתתפים (ואוכל) ומתח משפחתי מסביב לשולחן. המשפחות שלנו מאפשרות גמישות ויצירתיות ולרוב ארוחת חג תסתכם במדורה בחצר, בלי מתנות חג, בישולים ובגדים חדשים. האמת, אפילו בלי מקלחת, עם הבגדים של כל היום… אני חילונית לגמרי, וכך גם הבית שבו גדלתי,

בילוי של סוף הקיץ…

שנה שעברה אחותי לקחה את ילדתי אמור, אז היתה בת שש, ללונה פארק. הן חזרו משם עם חוויה אשר הדביקה ביניהן עוד קצת והאמת, קינאתי ורציתי גם. הבטחתי לה כל השנה כי בחופש הגדול אני אקח אותה לשם שוב, והפעם רק שתינו. וכך הגענו במוצ"ש האחרון מגבעת עדה השקטה לעיר

"רק" מורה ליוגה…

הנה זה בא וזה הגיע מהר גיל 38 הגיל הזה שכבר יותר קרוב ל 40 מאשר ל 30 וכבר ימים רבים שיש בי איזה רחש פנימי שאפשר לקרוא לו חשבון נפש אבל זה יהיה כבד מידי בשביל מה שקורה לי בפנים. השיא של הרחש הזה היה החודש כשלקחתי לי סופ"ש חופש

השנה שהיתה לי

אז מה היה לי השנה שהפך אותה לכה משמעותית עבורי? להלן סיכומים, הכתרות, סיסמאות והבטחות כמיטב המסורת של עיתוני החג… לידה הכי מתבקש שאספר על הלידה שלי את סול, בדיוק היום לפני שבעה חודשים. הלידה השנייה בחיי היתה קלה ומהירה (הכל יחסי, כן) וברגע הראשון שהחזקתי את סול נעלמו כל

סיפור על אמא עייפה וילדה שלא מוותרת…

שוב זה קורה לילה בלי שינה מחצות מתחילה אוטוסטרדה בין החדר שלה לחדר שלי מאז שסול נולד, אמור באה אליי למיטה ומבקשת שאבוא לישון איתה אני מרדימה אותה וחוזרת למיטה שלי. בשעה 3, 4, או 5 אחד מהם שוב קם. האחד רוצה לאכול, השנייה רוצה שאשן איתה… ב 6 בבוקר

הַגוּף הוּא הַסִּבָּה לַאַהֲבָה

הַגוּף הוּא הַסִּבָּה לַאַהֲבָה מאת: יהודה עמיחי הַגוּף הוּא הַסִּבָּה לַאַהֲבָה אַחַר-כָּך הוּא הַמִּבְצָר הַֹשּוֹמֵר עָלֶיהָ אַחַר-כָּך הוּא הַכֶּלֶא שֶל הַאַהֲבָה. אֲבָל כְֹּשֶהַגוּף מֵת, הַאַהֲבָה יוֹצֵאת חָפְשִית מִתּוֹכוֹ בְֹשֶפַע גָּדוֹל. כְּמוֹ מְכוֹנַת מַזָּל שֶנִֹשְבְּרָה וּבְבַת-אַחַת שוֹפֶכֶת מִתּוֹכָה בְּצִלְצוּל רוֹעֵם אֶת כָּל הַמָּטְבְעוֹת שֶל כָֹל דוֹרוֹת הַמַּזָּל. אחרי חצי שנה לא

מחשבות של אמא טרייה

כן כן. אני יודעת. נעלמתי (וגם נאלמתי…) אבל יש לי אישור מהרופא. עברתי הריון אשר אתגר אותי מכל מיני כיוונים לא צפויים ומצאתי שאין לי מה לומר ואז התחפרתי פנימה במשך תקופה ארוכה.  ועכשיו עם בוא האביב אני מציצה החוצה לראות עולם… ולשאלתכם – מה שלומי?  אני בעיקר בהתפעלות מהלידה

עוד מעט על הנשימה

לפני הכל, קבלו קובץ שירים קסום שעושה טוב בנשמה: בכל מילה קיים (הוא) וחי בכל נשימה… ירון פאר משאיפתינו הראשונה מחוץ לרחם ועד נשיפתינו האחרונה על ערש דווי, היא שם. מהללים ומשבחים את היכולת שלנו להבחין בה, בדקויות, בעדינות וביופי שלה. נראה כי רק עליה נוכל תמיד לומר "כאן ועכשיו" והנה מיד צמד

מה ליוגה ולמטאטא רחובות?…

קוראים יקרים החודש, באיחור כה אופייני לי, איחור של כ 20 שנה, קראתי את הספר אשר נחשב מופת יצירה לבני נוער: מומו. (בשמו המלא "מומו, או הספור המוזר על גונבי זמן ועל הילדה שהחזירה לאנשים את הזמן הגנוב" מאת מיכאל אנדה אשר יצא בשנת 1973) לקבלת מושג על הספר אצטט

תמונת מצב: שוקולד ומלפפון חמוץ…

שלום לכל הקוראים אותי… זמן רב לא נפגשנו פה לעדכונים וסיפורים… אני עדיין פה. בשקט ובצפייה מהצד של מה שקורה, אני עדיין פה. בבית המענג שלי בגבעת עדה, מלמדת כאן יוגה ומכינה שוקולדים ומגיעה לעיר פעמיים בשבוע למרכז צ'אנדרה יוגה שמשתבח ומשתפר עם הזמן. מאז עזבתי את ניהול צ'אנדרה יש לי

חדשות ועידכונים

קוראים יקרים   הרבה זמן לא עדכנתי מה קורה… הסיבה היתה שחיכיתי לאתר החדש שלי שיעלה לאוויר וברגע שהוא עלה פרצה לה מלחמה אשר גרמה לכולנו לשים ב hold כל הודעה משמחת אשר יכולה היתה להתפרש כאסקפיזם… במיוחד שאת עשרת הימים הראשונים של המלחמה ביליתי ב… טורקיה. כן, רגע לפני שהרוחות

ימין שמאל ואיפשהוא באמצע…

קוראים יקרים את הבלוג שלי אני כותבת באדיקות כבר שמונה שנים לאלו אשר קוראים אותו אבל קודם כל לעצמי… יש משהו מגבש ומפקס בתהליך הכתיבה אשר בסופו גם אם הצלחתי לחדור לתודעה אחת אשר היתה פתוחה ברגע הנכון, אני מרגישה מלאות ועניין. אז שוב תודה לכל מי שמגיב ועונה בחזרה…

תרדי מהעץ (תפוחים…)

הסיפור הבא התחיל בבכי בפורים והסתיים עם חיוך בפסח חודש לפני חג פורים הגיע מייל מהגן (האנתרופוסופי) של הילדה (אמור). במייל היתה בקשה מפורשת וחד משמעית כמו שרק האנתרופוסופים יודעים לבקש… בנושא איך לחפש את הילדים בחג הכי מוציא מאיזון שיש לילדים בני ארבע. הבקשה היתה ליצור את התחפושת בנושא

פרידה מצ'אנדרה יוגה

תלמידים וקוראים יקרים בשבוע האחרון הבנתי כי את הבשורות האלו צריך לספר מהסוף להתחלה: 2. אני ממשיכה ללמד כרגיל בצ'אנדרה יוגה 1. החודש צ'אנדרה יוגה עברה לבעלות חדשה בימים הראשונים למכירת העסק, בקעו ממני גלים של בכי עמוק ואחר לגמרי, לא מוכר… לא של צער עצב או פחד. היה זה בכי של

שיר פרידה מסבתא תמר

לפני כשבועיים נפרדתי מסבתי האהובה, תמר. סבתא תמו עלתה לארץ עם עשרה ילדים ומיד איבדה את בעלה, היא גידלה אותם לבד, ללא שפה/מקצוע או כסף… איכשהוא זה הצליח לה. חיים לא קלים היו לה ומאז שהיא הלכה לעולמה אני מקפידה לחשוב טוב טוב לפני שאני מתלוננת שקשה לי… נשאר לי

כשבתקליט היה חור וכולם לבשו שחור…

בשישי האחרון עברתי מסע בזמן אל גיל 15, לפני 20 שנים. באותם הימים, למעשה מגיל 13 עד 23 הייתי מכורה קשות לצלילים האפלים של הלהקה הכי לא מובנת בסצנת הגל החדש  The Legendary Pink Dots איתם ביליתי כל יום מרגע שהתעוררתי עד אשר נרדמתי, איתם עברתי מתקליטים לדיסקים ודרך הטקסטים המורכבים שלהם

עיר אחת. שני עולמות

לא מזמן הגעתי לבקר חבר יקר אשר מתגורר באחת השכונות היותר צפוניות בעיר. הגעתי בשעת ערב מאוחרת ובדרכי מהרכב לבית הפרטי שלו ראיתי כי מחצר של בית פרטי אחר בשכונה עף גץ של להבה אדומה ומתנפץ על המדרכה. במקביל בתוך החצר ראיתי גבר נע מכיוון הגדר לתוך ביתו, נשען על

נס החנוכייה שלי

את החנוכייה היפה שלי השארתי במוצ"ש האחרון במרכז בתל אביב על מנת שבכל ערב יוכלו המורים להדליק נרות לחג, וביום שני אחרי צהריים גיליתי שאין לי שום חנוכייה בבית… כמלכת האלתורים והמחזורים מיד התכוונתי לארגן משהו עבודת יד יחד עם הילדה ופתאום נשמעה דפיקה בדלת… הדבר הזה- דפיקה בדלת נדיר

No Milk Today

מי שעוקב אחר הבלוג שלי יודע- טלוויזיה אצלי מחוץ לתחום כבר 17 שנים. הפעמים הבודדות בהן חיפשתי להתחבר למסך בוהק היו בנפילת התאומים, בטבח ברמאללה וכשגלעד שליט השתחרר… הסקרנות האנושית והרצון לראות תמונות שברו את הרגלי הניתוק שלי. לפני כשבועיים היה באזז רציני בפייסבוק סביב כתבת תחקיר של כולבוטק על מפעל הבשר "אדום

לאבא שלי יש סולם…

קחו הפסקה, תישענו לאחור ונשנשו אגוזים. יש לי סיפור עם סוף טוב…  לא מזמן התקלקלה לי המדפסת/פקס/סורק במשרד. מדובר במכשיר מגושם במקצת אשר תופס לנו מדף שלם ומי שהיה אצלנו יודע שמדף שלם זה מצרך מבוקש במשרד הקטן שלנו… התחלתי לרחרח מסביב מה עושים עם מדפסת מקולקלת ונחשפתי לעולם שלם

על קופים ואנשים

  הפייסבוק שלי נראה לי לעיתים כלונה פארק אטרקטיבי מלא אטרקציות זולות ומפתות ולרוב הוא מרגיש לי כשדה מוקשים מלא סכנות… כל כך מסקרן ומגרה ומהנה וכל כך הרבה שטויות ובזבוז זמן יקר. יש לי 5000 חברים. זה המון. מודה. המון ימי הולדת. אירועים. עדכונים ומה לא. למזלי אני מפספסת

כשהזמן עצר מלכת

מכל המפגשים, הסיפורים, האהבה והתנועה של חיי היה לי השבוע מפגש אמיתי ומרגש. המפגש עם מולכו. למי שקורא אותי בעיון שנים בטח השם הזה יצלצל. פעם סיפרתי עליו… אבל למען יישור הקו- את מולכו הכרתי לפני עשר שנים, הייתי אז מזכירה במשרד פרסום קטן, נידח, צפוף ומחניק בבניין הכמעט הכי מכוער

תמי והנמלים

נשמע כמו שם של להקת אינדי מהקריות…לא? לפני הכל וידוי קטן- יש לי חיבה אוטומטית לכל ה"תמיות" באשר הן כי ככה קראו לי בילדות… התמי הזו שאני מחבבת הפעם היא תמי צרי, אשה רבת פעלים עם גוון ירוק וניחוח קומפוסט טרי… על מה שהיא עושה תקצר היריעה מלהלל ולשבח… עבורי היא אייקון תרבותי

יוגית מיואשת בעין הסערה…שיר וסרט למחשבה

במסורת היוגה ישנו משל אשר ממחיש יפה מיהו היוגי. בעוד שאנשים "רגילים" משולים לאברי הגוף השונים: רגליים, ידיים, ראש ועוד אזי היוגי משול לבבת העין. האישון. אם אבק יפול על חלקי הגוף השונים הם (האברים/האנשים) לא יחושו בו אך אם אבק יגע באישון העין… זהו היוגי. רגיש ועדין. שם לב לפרטים וקולט

כעס ופחד כמתנות ליום הולדתי

אלוהים ברא באדם חמישה רגשות טבעיים: פחד, אשמה, כעס, קנאה ואהבה. עד גיל שש כל הרגשות הללו הופכים ללא טבעיים. כל מה שנמצא בצד הטבעי ישמור על האנרגיה שלכם וכל מה שבצד הלא טבעי יתיש אתכם עד לנקודה שבה תחושו "שרופים". אליזבט קובלר רוס/ המוות חשוב לחיים אתמול חגגתי 34

מי מת? המוות כמורה לחיים

הלוויה היא הזדמנות לזכור את האהבה שחיברה בינינו לבין הנפטר וגם להזכיר לנפטר שעליו להמשיך בדרכו, בלי להיאחז בחיים שהותיר אחריו. הלוויה מסייעת לבסס את האיזון העדין שבין רכושנות לאהבה, בין הרצון להיאחז בנפטר לבין הרצון לאחל לו דרך צלחה. מתוך: מי מת? המוות כמורה לחיים. סטיבן לוין השבוע נתבשרתי

אנחנו באמת כאלו שטוחים?!

שנים שאני מציקה פה בבלוג שלי בעניין תרבות הצריכה הראוותנית והמיותרת של החברה הישראלית. היום עם גל המחאות נראה כי יש איזה תזוזה קטנה בהכרה שאנחנו עבדים של תאגידי הענק. לא רק הטייקונים הם הילד הרע שאשם במצב שלנו… גם שטראוס, תלמה, אסם וכל הג'מעה אשמים. או בעצם בעיקר אנחנו

רצות עם זאבים

ספר לרוץ איתו תקליט מיתולוגי של טוקסידו מון נקרא TWENTY YEARS IN ONE NIGHT זה מה שאני מרגישה כבר שבועיים כל לילה כשאני לבד מתחת לפוך עם הספר "רצות עם זאבים". סיפור חיי רץ בעיניי רוחי. כל מילה/משפט/עמוד בספר הזה מחזירים לתקופות שונות, והנה פתאום לגילי הצעיר יש מאסה ביקום.

החיים לא קלים בכפר…

סיפור חושפני לאללה… זוכרים את נושאי המגבעת? אי שם שנות השמונים בירושלים… עוד אז הם הזהירו בשיר שלהם כי "החיים לא קלים בכפר, חיים קשים בכפר.." לא הקשבתי להם ועברתי לכפר… לפני שאגעיל אתכם עם המקרה האחרון של חיי הקשים בכפר אני מודה כי אני עדיין מעדיפה את הדרמות של המושב

קופת חולים זה פה?…

לפעמים השיחות פה במשרד נשמעות כמו כאלו בתור לקופת חולים. הרבה סביבי, לא רק תלמידים, מתלוננים על מכאובי הגוף והנפש. פעם בעשור גם לי מותר לשחרר קצת. לא? מאז לידתה של אמור אני חשה כי הגוף שלי חשוף יותר למחלות. השירות המלא בצבא של הוד מעלתה הקטנטנה כולל לילות בלי שינה

חינוך מיוחד

במעט שיצא לי לחשוב על חינוך ילדים ראיתי לנגד עיניי ילדים בני ארבע פלוס. השנה גיליתי שמהרגעים הראשונים להיוולדם, בחודשים הראשונים לחייהם, ברגעים שהם נראים לנו בספייס אחר, בוהים, שקטים, עדיין בשוק מהנחיתה לעולם, עוד שם הם מתחילים לגבש זהות. ולא רק הם, גם אנחנו כהורים. שם מתחיל החינוך. מישהו

הרהוריה של מפדלת אורבנית

הרהוריה של מפדלת אורבנית בשבת האחרונה, בסיום שיעורי הבוקר פה בצ'אנדרה פידלתי על דיזנגוף לארוחה משפחתית. בשוונג של הנסיעה, ליד רחוב גורדון, ראיתי מחזה לא נעים. יונה פצועה מנסה לעוף ועורב מנקר בה במרץ, לא נותן לה להתרומם. ישר ירדתי מהאפניים וגרשתי אותו, את העורב המנקב. השחור המכוער עף לו

משהו קטן על אמא אדמה

השבוע טיילתי ברגל במושב וראיתי בחור צעיר משקה רכב עם צינור, ממש משקה אותו, עומד עם זרם מים חזק פתוח ומחכה שכל הלכלוך של הרכב ירד… משהו שאפשר היה לפתור עם דלי וסמרטוט. הדם שלי רתח והחזקתי את עצמי שלא לקפוץ עליו. מחזה כזה שמתאים לשנות השמונים, באסה שזה עוד

לעשות מעשה

ככה נפתח לו השבוע שלי היום עשיתי מעשה. בשיא החום בצהריים נהגתי על רחוב קינג ג'ורג' הלוהט והדביק עם תינוקת מבסוטה וחייכנית מאחור, ובזויות העין הימנית אני רואה על המדרכה איש מבוגר שרץ אל האוטובוס. במבט קדימה אל התחנה הרחוקה אני מבינה כי אין לו כל סיכוי להספיק… אז עשיתי אחד

2006 ביקור ראשון בהודו

מחשבות על פשטות… "לקחת את החיים ברצינות אינו אומר לבלות את כל חיינו במדיטציה, כאילו היינו על הר בהימליה או בטיבט העתיקה. בעולם המודרני עלינו לעבוד כדי להרוויח את לחמנו. אולם אל לנו להילכד בקיום של "תשע עד חמש", ולחיות בלי לראות את המשמעות העמוקה יותר של החיים. משימתנו היא

ים המלח התחפש לצ'ק פוסט…

בחמישי האחרון ירדנו ללמד בפסטיבל "נו מינד" בים המלח. הרבה שנים שלא נסעתי דרומה מעין גדי והנה הפעם בנסיעה לכיוון המלונות התחיל הים להיעלם ונשארה רק תעלה קטנה שמזרימה מים דרומה. יש ים ופתאום אין ים… אבל רגע רגע- לפני איזור המלונות פתאום שוב יש ים… נזכרתי שבילדות היה לנו

שקט, חושך וסטאטיות

בשבוע שעבר חוויתי את סדנת "צלילים בחשכה” עם עומר גונן האלה ובתחילת השבוע הייתי בריטריט יוגה ומדיטציה בשתיקה במשך שלושה ימים. אחרי התלבטות האם להגיע לסדנת שתיקה עם תינוקת טרייה החלטתי להגיע ולעשות את המיטב שמתאפשר בנסיבות הללו. וכך מסדנה בחושך עברתי לסדנה בשקט… במסורת היוגה מוזכרים אחד עשר חושים

מחשבות על יוגה וכסף

הקטע הבא נכתב בימים בהם הייתי "בעלת הבית" במרכז צ'אנדרה יוגה בתל אביב והוא נכתב על מנת להפיג מעט את ההילה הנינוחה/טבעית/ שיש למקצוע שלנו וכן גם על מנת לקטר על התפיסה הרווחת שיוגה וכסף הם כמו שמן ומים. לא חברים מילים מילים ואת משמעותן… זוכרים איך שכשהיינו ילדים היינו

LEAVE A COMMENT

theme by teslathemes