חינוך מיוחד

במעט שיצא לי לחשוב על חינוך ילדים ראיתי לנגד עיניי ילדים בני ארבע פלוס. השנה גיליתי שמהרגעים הראשונים להיוולדם, בחודשים הראשונים לחייהם, ברגעים שהם נראים לנו בספייס אחר, בוהים, שקטים, עדיין בשוק מהנחיתה לעולם, עוד שם הם מתחילים לגבש זהות. ולא רק הם, גם אנחנו כהורים. שם מתחיל החינוך. מישהו אמר לי פעם שכאשר הם בוהים בנקודה אחת אז הם בעצם מפתחים ברגעים מיוחדים אלו את הדימיון שלהם. אלו רגעי חסד יפים ושקטים שאין לנסות להסיטם מהם ע"י קריאות, חיוכים וניסיונות למשוך תשומת לב.
מי שיש לו ילדים בוודאי יודע כמה קרקורים ופירפורים נעשים על מנת לזכות במבט, חיוך ושלא לומר נשיקה… ובעניין חינוך.
מאז שעברתי למושב אביאל ויש לי רכב משלי אני משתדלת תמיד תמיד לעלות טרמפיסטים מכל הסוגים, הצבעים והגילאים. שתי סיבות לכך: האחת היא סגירת מעגל, שנים על שנים תפסתי טרמפים, כך הגעתי לבלות בת"א בגיל 15, כך הגעתי לבסיס הדרומי ששירתתי בו, כל כמה שבועות תפסתי טרמפים לסיני ואפילו ככה טיילתי באפריקה. אז יש לי פינה חמה בלב לעומדים בצד הכביש.
הסיבה השנייה שאני עוצרת לכל דיכפין (בזהירות כמובן…) היא שקלטתי ש AMOR קצת רכושנית ובוסית על הרכב שלנו. הגיוני ביותר. זהו חלל קטן ואינטימי של שתינו, היא מאחורה מבסוטית לה משחקת במשהו, אוכלת, שמועת מוסיקה, אני מקדימה מתקשרת איתה דרך המראה. ממש בית קטן ונייד. וכשהתחלתי לעלות טרמפיסטים היא מיד הגיבה קשה. צרחות אימה ובכי מתמשך וקצת היסטרי. גם סתם חבר שהיה נכנס לרכב היה זוכה ליחס כזה ממנה… היו כמה פעמים שהתלבטתי מה לעשות. לזרום איתה ולהפסיק את המנהג המוזר של אמא או להתעקש. ניחוש אחד במה בחרתי…ומאז שאני מתעקשת המצב משתפר, עוד לא הגענו למצב של הפרחת נשיקות באוויר לכל אורח אבל בהחלט היא מתחילה לשחרר את האטצ'מנט שלה לקופסה הקטנה הניידת. השיא היה לפני כמה שבתות, נסענו לת"א ובאזור המושבים ניסו לעצור טרמפים ארבעה (!!!) אפריקאים אורגינל מאריתריאה. שלושה גברים ואשה. עצרתי להם. בלי עברית ואפילו בלי אנגלית הצלחתי להבין שהם לחדרה. למעשה הם ידעו רק לומר אריתריאה וחדרה. מיד דחסתי שלושה מהם לרכב הקטן שלי והרביעי לצערי צעד ברגל… דמיינו את זה. אמור בכיסא המלכה שלה ומשני הצדדים שלה שני אפריקאים, ועוד אחת יושבת לצידי. מיד כיוונתי את המראה היטב לראות מה תהיה התגובה.
כנראה שהשוק היה כל כך חזק שהיא פשוט לא צייצה. זה היה מחזה מקסים. הם מחייכים אליה עם שיניים צחורות ומנסים לסחוט ממנה חיוך בלי שפה ובלי מילים. היא מרותקת לכיסא נפעמת. או סתם בשוק חייה. נראה לי שזו היתה אחת מנקודות השיא בחייה הקצרים. לזה מתכוונים כשאומרים "טיפול בשוק"? או דומה בדומה מרפא?…הסברה שלי לכך שהיא לא צייצה זה בגלל סט הבובות השחורות שלה. דובי אחד כהה במיוחד, בובה שקיבלה מתנה מדרום אפריקה והשוס החדש זה שהיא מאוהבת בבובה של השכנה, גליה עזרן.
גליה שוטטה לה לפני חודש במחסן של ויצ"ו בפרדס חנה וחזרה משם (במחיר 5 ש"ח) עם הבובה הכי הכי אנושית שאי פעם ראיתי. אמנם קשוחה ורצינית אבל אם AMOR הצליחה להתאהב בה אז הכל אפשרי. גם שלום במזרח התיכון. אי אפשר לתאר את הבובה הזו, צריך לראות בעיניים. אז הנה מספר תמונות. שימו לב איך AMOR עושה לה הילינג ורפלקסולוגיה…

אמור והבובה 002

אמור והבובה 011    אמור והבובה 016

theme by teslathemes