יוגית מיואשת בעין הסערה…שיר וסרט למחשבה
במסורת היוגה ישנו משל אשר ממחיש יפה מיהו היוגי. בעוד שאנשים "רגילים" משולים לאברי הגוף השונים: רגליים, ידיים, ראש ועוד אזי היוגי משול לבבת העין. האישון. אם אבק יפול על חלקי הגוף השונים הם (האברים/האנשים) לא יחושו בו אך אם אבק יגע באישון העין… זהו היוגי. רגיש ועדין. שם לב לפרטים וקולט הכל. להיות יוגי זה לא רק ריחות קטורת וניגונים הודים שמלטפים. עבורי, להיות יוגית זה גם לפעמים מציק וכואב. 
 
אז לפני הכל, כנסו לשמוע שיר של ערן צור הוא נקרא "בעין הסערה" והוא כל פעם גורם לי לבכות מחדש
"נכון שאני גבר, גם אם מביטים על הצד הנשי
נכון שזה מכבר אינני ילד גם אם מדברים על הילד שבפנים
נכון עברתי דברים בחיים, גם אם מביטים בראי הדורות
נכון שצימחתי לי עור קצת עבה כדי לא להיות כמו ציפור בלי נוצות…"
היום אני שוב פה כדי לשתף בשני אירועים שקרו לי השבוע וגרמו לי להרהר הרבה בסוגיות הרגילות אשר מעסיקות אותי: תזונה, תרבות הצריכה, עושר ואושר, בריאות, שמחה ולאחרונה גם חינוך…
אירועים אשר היו עוברים חלק לעין לא רגישה משאירים בי תחושות של ייאוש ובלבול. 
 
בשבוע שעבר הגעתי עם בן זוגי היקר לחזות בקרקס "סירק דה סוליי" מופע אשר במשך שנים שמעתי עליו רבות וטובות ורציתי גם אני להיעלם בתוך אולם חשוך עם תפאורה טריפית לגמרי, רציתי לשכוח את העולם ואת עצמי… הגענו ל"היכל נוקיה" למופע של שעה 16:30 והתהפנטנו לא מאמינים על הקרקסנים הכי טובים בעולם. אפילו למצמץ לא העזנו שמא נפסיד איזה קפיצה או רגל מאחורי הראש או שילוב של שניהם. זה אכן היה קסום וחלומי.תמורה מלאה לכרטיסים היקרים.
אחרי שעה של הזיה נדלקו פתאום אורות פלורוסנטים חזקים. מצמצתי כלא מאמינה, חשבתי כי מחבל חדר לאולם… מסתבר שלא רציתי לשמוע את הקריין מודיע בתחילת המופע כי תהיה הפסקה של 20 דקות…
רגע אחד אני שאובה לתוך המופע הכי טוב בעולם ורגע אחרי אני מוקפת אנשים רגילים מוארים באור בוהק ולא מרחם… מחזה מוזר לאללה, המעבר הזה… הייתי אומרת אף אכזרי… להתנפץ מעולם של פנטזיה לתוך אורות של חדר מיון… אז מה הסיפור? אני חושבת שזה קשור לכך שהדוד סם כבר ממש תקע יתד במחוזותינו… היו שם כ 2000 אנשים וכולם נהרו למזנוני הפאסט פוד שרק חיכו להתנפלות ההמונית הזו. המשכתי לשבת כל ההפסקה מוקפת בריחות של פיצה, צ'יפס ושאר שכאלו, תוהה בקול רם עם בן זוגי איך זה שגם בשיא ההתרגשות, הפנטזיה, החלום שנוצר על הבמה, מעיזים לעצור הכל כדי שעוד ילדים ומבוגרים ירגישו שהם פתאום רעבים או צמאים ויאביסו עצמם בסתם אוכל אשר אפילו לא מהווה תחליף לארוחת צהריים או ערב. הרי השעה היתה 17:30 פור קרייסט סייק!!! לכל אלו אשר לא הספיקו לבלוס רגע לפני המופע ניתנה הזדמנות נוספת. התבאסתי קשות על ההפסקה המיותרת הזו, אשר נועדה לגרום לאנשים להוציא עוד כסף, כי הכרטיס עלה רק כמה מאות שקלים. איזה מדהים זה היה יכול להיות לראות שכזה מופע בלי רעש לעיסות של חטיפים, ריחות נקניקיות ופיצה, וקולות השלוקים של הקולה מכל כיוון. איזה פספוס ברמה האמנותית של המופע… אבל תכלס- כנראה זה הקרקס… הקהל אשר מסכים לזה… אף פעם לא הייתי שם אבל לרגע הרגשתי שאני באמריקה. שאם אני צריכה לדמיין איך זה שם אז זה בטח ככה… ברחתי לפנטזיה וקיבלתי אותה ברוטב ברביקיו… 
 
הסיפור השני קרה בחמשוש של טיול משפחתי בירדן/כנרת. אתגרנו את כל המערכת השקטה שלנו והעזנו לקחת שלושה ילדים לאוהל על גדות הירדן. זה סיפור בפני עצמו איך היינו בלי מחשב או ניידים שיעסיקו אותנו ואיך גם שכחנו להביא להם משחקים ול 48 שעות היינו כל עולמם… היה מהמם ומלמד מאד על להיות איך זה אשכרה להיות עם הילדים שלנו… בלי מיסוך של הסחות דעת… וכן כן, אחרי 30 שנים מצאתי את עצמי משחקת מחבואים, ים יבשה ועוד…
 
בשישי לקחנו הפוגה מה"מחנה" שלנו בירדן וקפצנו לכנרת. החלטנו שלא לנסות להתחכם ולחפש חוף מבודד ואקזוטי ופשוט זרמנו לחוף מסודר עם כל הג'מעות סביבנו… בעודנו יושבים כולנו במים, צוחקים, משפריצים ומבסוטים מהחיים, אוהב ואני ראינו ילדה קטנה מטביעה את אחיה הקטן. 
 
אני חשבתי שהם רק צוחקים ומשחקים, אבל מהר מאד הבנתי שהיא אגרסיבית וחזקה ובכלל שניהם נראו מתקוטטים בצורה לא שובבית בעליל… בעוד אני בוהה במפגן האלימות הזה, נכנסה האם למים עם סיגריה ביד הילדה שראתה אותה צעקה לעברה "אמא, כוס אמק, הבאת לי סיגריה?"
 
האם התקרבה לבת והמשיכה לעשן ולאפר במים. אני התעקשתי עם אוהב שהילדה התכוונה ל"אמא, כוס אמק, מה עכשיו באת לי לפה עם סיגריה?!" כאילו הילדה בעצם כועסת על האם המעשנת… אוהב המפוכח אמר לי שאני מעוותת את מה ששמעתי ושנינו רותקנו לסצנה המשפחתית האינטימית הזו כאילו אנחנו חוקרי טבע באמזונס… הילדה נשכבה לה בסבבה על המזרן המתנפח ואז האם אכן העבירה לה את הסיגריה… פה כבר העלתי את הטיעון שהיא בטח בת 20 אבל נראית ילדה… כל כך רציתי להאמין בזה… כשהיא סיימה לעשן כמו שילדה מעשנת, עם מניירות שמחקות את האמא, היא העיפה את הסיגריה למים של הכנרת… הייתי כל כך נרעשת ומזועזעת. אוהב ואני התקרבנו אליה ושאלנו לגילה. היא רק בת 14 אבל היה נראה שאין עם מי לדבר. היא סיפרה לאוהב שאמא שלה מעדיפה שהיא תעשן לידה מאשר בסתר… וואו. שחיתי לכיוון האם וציינתי בפניה שהילדה זורקת סיגריה למים. האם עשתה הצגה צינית של "וואו, באמת, איזה נורא, איזה חינוך"… ועשתה ממני ומהסיטואציה כולה צחוק… הרגשתי אהבלה, הרגשתי כעוסה, מיואשת ומתוסכלת… מילא הילדה מרביצה, מקללת ומעשנת… אבל סיגריה לכנרת? זה כמו לכבות סיגריה על הכותל. אני מהדור שעבורו הכנרת היא קודש הקודשים. כנרת יש רק אחת. לא מלכלכים ולא משתינים… 
 
חזרתי הביתה. חזרתי לעבודה. חזרתי למשרד ואני פה על המחשב חושבת וחושבת מה יהיה… לפעמים אני מרגישה כמו ציפור בלי נוצות, לפעמים אני קרנף חזק או שור בועט. תכלס אני מבינה כי הרגישות שלי למה שסובב אותי בשנים האחרונות קשור ישירות לכך שהפכתי לאמא שחושבת הרבה על איך לשמור על האוצר שלי טהור ובריא? ואולי זה בלתי אפשרי? הרי כבר עכשיו, עם כל החינוך שלי היא יודעת לומר לי "אז תקני לי" כשאני אומרת לה שאין לנו משהו בבית… מאיפה היא יודעת מה זה לקנות? לשלם? כסף? מאיפה היא יודעת לבקש פיתה כשאני מביאה לה רק חומוס? מאיפה היא יודעת כבר לכעוס, להרביץ, לקלל? להגיד שלי שלי שלי…? מי מקלקל לי את הילדה? ואולי מעצם היותה יצור חי היא כבר שואפת לתוכה שליליות, ניכור, כעס וניתוק?
 
בתוך כל הבלבול והעצב שלי הגיע אלי הסרט המורכב הזה. כאילו כל התשובות שחיפשתי שם. אני מבקשת מכל מי שהגיע לשורה הזו לקחת הפסקה של שעה ו 17 דקות ולצפות בסרט הזה. ואם אתם עסוקים מידי. אז רק תשמרו את הלינק הזה ותצפו כשיהיה לכם זמן. יש שם הרבה מידע, רעיונות וכיווני מחשבה על המין האנושי. כן, זהו סרט שכולו פיור אמריקאיות אבל נסו לרגע להישאר עם המהות ולא עם הצורה. הסרט הזה מראה כי המדע מדביק את הקצב עם רעיונות ניואייג'ים… נוגע במחלת הנפש של המין האנושי, בעצב הואגוס אשר גורם לנו להרגיש, בלב שלנו שהמדע דחק אותו הצידה וכעט מחזיר לו את הכתר שמגיע לו, בשדות מגנטים שמחברים את כולנו, בחיבור בריא לרגשות ולא למחשבות ועוד ועוד.
theme by teslathemes