כעס ופחד כמתנות ליום הולדתי

אלוהים ברא באדם חמישה רגשות טבעיים: פחד, אשמה, כעס, קנאה ואהבה. עד גיל שש כל הרגשות הללו הופכים ללא טבעיים. כל מה שנמצא בצד הטבעי ישמור על האנרגיה שלכם וכל מה שבצד הלא טבעי יתיש אתכם עד לנקודה שבה תחושו "שרופים".

אליזבט קובלר רוס/ המוות חשוב לחיים

אתמול חגגתי 34 חורפים. הזמנתי חברים לביתי הקט במושב ובבוקר קמתי לגשם חזק ושמיים אפורים. כבר ראיתי איך כולם מצטופפים אצלי בסלון… ישבתי למדיטציה ולא העזתי אפילו לקוות שהגשם ייפסק כי מי אני מול נפלאות הבריאה ובכלל בחוגים שלי זה ממש עבירה פלילית כלפי אמא אדמה להתפלל שהגשם יפסק… אז ישבתי לבד בחושך ושתקתי. בחצות היום בדיוק הגשם פסק, העננים זזו הצידה, שמש יצאה והכל נפתח. גלשנו כולם למרפסת ולגינה. היה מקסים. בורכתי בחברים טובים, חדשים וותיקים, בורכתי בצמד אמור ואוהב שמרעיפים עליי שפע של אהבה כל יום. בורכתי בעבודה מרתקת ופרנסה טובה. בורכתי בבריאות וכוח נפשי ופיזי. תודה.

אבל מה, לא הכל תמיד כזה אור ואהבה… החיים הללו נוגסים בכולנו. השבוע ארעו לי שני מקרים חריפים של תגובת גופנפש לשני מצבים מעניינים: כעס ופחד. התגובה היתה כ"כ חזקה ששווה להקדיש לה את הפוסט הזה:

 הדבר האמיתי- כעס

אחד הדברים הכייפים שהגיעו יחד עם לידת אמור זה שנת הצהריים. אני מקפידה שהיא תישן ומקפידה להצטרף אליה כל יום שזה מתאפשר. יום שמתחיל ב 6:00 בבוקר עשוי להיות מתיש וקשה אם אין הפוגה קלה באמצע. השבוע אמור חזרה איתי מהגן בשעה 13:30. כבר ברכב הרגשתי מהכיוון שלה תזזיתיות יתר מתובלת בנודניקיות. הגענו לבית כשהיא כבר בוכה כי לא אפשרתי לה לאכול חמישה תמרים ברצף ומאותו רגע עד 20:30 היא לא הפסיקה לבכות, לשיר, לרקוד, לפרק כל פינה בבית, להגג כן/לא בא לי על דברים שבכלל לא בתחום שלה ובכלל היה נראה שנתנו לה בגן אקסטזי אחד יותר מידי… כדי לעמוד בקצב שלה תדלקתי את עצמי בקפה בשעה 16:00 (הקפה ששמור למקרים מיוחדים כמו המקרה הזה…) אבל זה לא עזר היא המשיכה במרץ ואני הותשתי כמו שלא הותשתי כשהייתי מדריכה בקייטנה של בני נוער בסיכון ביפו… בשלב מסוים, כשהיא ממש הגזימה ושברה משהו,  מצאתי עצמי כמעט צועקת עליה. משהו שאף פעם לא עשיתי. במקום לצעוק עליה יצא לי בכי של ייאוש. ישבתי על הרצפה וביקשתי ממנה בעיניים דומעות שתתן חיבוק לאמא המותשת שלה. באותו הרגע הבנתי מדוע אמהות מסוגלות לחנוק את הילדים שלהם. בדיוק כך. בבת אחת ראיתי איך קוקטייל של כמה משתנים עשוי להביא לתוצאה כזו קטלנית. נראה לי שזה הקוקטייל: אמא לבד בלי עזרה + עייפות + כעס + תחושת בדידות + ייאוש + חוסר מודעות + ילדה נודניקית בטירוף = אללה יסטור. אמור ואני כמובן בכלל  לא בסקאלה הזו של הטירוף. היא לרוב נוחה וכייפית ואני לרוב רק משתוקקת להיות איתה, אבל בכל זאת הרגשתי את הקצה שלי וזה היה מרתק ומעניין עבורי. באותו ערב היא נפלה מותשת ב 20:30 וישנה כמו מלאך עד הבוקר, ככהרגלה.  אני למדתי משהו על עצבים וכעס. שלי ושלה. כעס מודחק הופך לשנאה וילדים אשר לא נותנים להם להביע כעס יהפכו להיטלרים קטנים כמו שקוראת להם קובלר רוס בספרה הנ"ל. כעס טבעי של ילד נמשך 15 שניות ואז הילד מוכן להמשיך כרגיל… ומה איתנו המבוגרים השחוקים והתשושים? כמה לנו מותר לכעוס? לשמחתי הכעס שלי הותמר לבכי ולא צעקתי עליה. לא הפעם. עוד לא. זה בטח עוד יגיע, וכשיגיע מקווה שזה יהיה בדיוק במינון הנכון לי ולה…

בייבי מספר שתיים

המקרה השני קרה לי בשישי לפנות בוקר. טלפון העיר אותי ב 4:30. זו כבר סיבה לדפיקות לב. לא מצאתי את הטלפון בחושך כך שלא הספקתי לענות. בדקה שחיפשתי אותו הבנתי שמשהו רע קרה. אף אחד לא מתקשר בשעה כזו לשאול מה המצב…על הצג ראיתי את שמו של השכן שגר סמוך לסטודיו. מיד הבנתי שמהו רע קרה בצ'אנדרה. שריפה. ברור. עוד פעם השאירו שם נר דולק… כבר ראיתי את ספרי היוגה מפוייחים, את קוביות העץ מפוחמות ואת קוביות הספוג נמסות… הלב שלי דפק בטירוף. ניסיתי לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי שזה רק חומר. כולה קירות וכפרות כמו שאמא שלי אומרת… כל הסרט הזה רץ בכמה שניות שאני מחייגת אל השכן כדי לשמוע את הבשורה המרה. הוא כמובן בדיוק השאיר לי הודעה כך שהייתי בממתינה… עוד שתי דקות מורטות עצבים עברו עליי עד שתפסתי אותו. גשם שחדר לבניין הגיע למשרד והרטיב את הרצפה. כמעט הגיע למחשב. הכל בסדר. הוא בעצם התקשר להרגיע אותי שהכל בסדר… הוא ניתק את המחשב. מצחיק, לא? אני כבר עמוק בתוך הדופק המואץ והנשימה החנוקה והוא מבשר לי שהכל בשליטה ושאחזור לישון (חמוד, העיר אותי כדי להגיד לי שאחזור לישון…). בתום השיחה לקח לי דקות ארוכות להרגיע את הדופק בחזרה. זה התחלף בבכי של הקלה (כך אני מפרשת בכי שכזה) ושעתיים אחרי השיחה הזו שכבתי ערה לגמרי, בשוק מתגובת הגוף החריפה הזו. בשוק מהמערכת גופנפש הזו. בשוק מעצמי. מהבכי. מהעצמה. אולי זה הגיל? נזכרתי איך פעם פעם קראתי לצ'אנדרה  "הבייבי שלי" והנה היום לנוכח הבייבי ההיא מהפסקה הקודמת הכל נראה כזה מגוחך… ואולי בכי זו ההתמרה שאני עושה לפחד וכעס? קובלר רוס טוענת כי ישנם רק שני פחדים טבעיים אתם נולדנו: נפילה ממקומות גבוהים ורעש חזק ולא צפוי. שני פחדים אלו עוזרים לנו לשרוד, כל השאר אלו פחדים לא טבעיים אשר מאמללים את חיינו…  עוד היא כותבת בספרה "המוות חשוב לחיים" כי היקום לא שולח לנו מתנות שאין אנו יכולים לעמוד בהן. הכל נתפר לפי המידות שלנו. אני חוזרת ומזכירה לעצמי את זה כל פעם שאיזה פיפס קטן מוציא אותי מאיזון. מודה ליקום על השיעורים.

ולאור התגובות האוהדות שלכם, קבלו עוד שיר מקסים שאני קיבלתי לסופ"ש יום הולדת שלי.  שמעתי אותו לראשונה לפני כחמש שנים בגירסת טראנס והנה הוא פה בגירסה עדינה ומלטפת. והתרגום שלו כמו נתפר בדיוק למצבי:

I am here, here with my pain

In the world of suffering within the illusion

ורק בשביל הפרוטוקול- הפוסט הזה נכתב במשך שעתיים (!!!) בגירסה יותר מפורטת, מדוייקת, שנונה כולל תרגום מלא של השיר. בהיסח הדעת ולחיצת מקש לא נכון הוא נמחק לגמרי והייתי צריכה להגג הכל מחדש ולהזכיר לעצמי לחייך ולנשום ושהיקום שולח לי בדיוק, אבל בדיוק, את השיעורים שאני יכולה לעמוד בהם… מצחיק, לא?

theme by teslathemes