רצות עם זאבים

ספר לרוץ איתו

תקליט מיתולוגי של טוקסידו מון נקרא TWENTY YEARS IN ONE NIGHT זה מה שאני מרגישה כבר שבועיים כל לילה כשאני לבד מתחת לפוך עם הספר "רצות עם זאבים". סיפור חיי רץ בעיניי רוחי. כל מילה/משפט/עמוד בספר הזה מחזירים לתקופות שונות, והנה פתאום לגילי הצעיר יש מאסה ביקום. מיני היסטוריה של גלגולים, פאזות, אהבות, אכזבות וים ים ים סיפורים אל תוך הלילה…
החודש ציינו בכל העולם את יום האישה הבינלאומי. אחרי שנים של ציניות וסקפטיות בכל הקשור לנשיות מצאתי עצמי בגיל 23 לומדת לתואר ראשון בחוג ללימודי נשים ומגדר. עד היום אני מודה לאל על השעמום והיובש שחוויתי בחוג לבלשנות, שם התחלתי את התואר הראשון ומשם ברחתי אחרי סמסטר. בלימודי המגדר היה יותר אקשן, צבע והרפתקאות מקסימות עם הנשי המדובר הזה. זה יותר התאים לאופי החקרני סקרני שלי. עשר שנים אחרי אני פה יושבת כותבת על זה. ובין לבין עוד פיסת חיים. היום אני כבר בקטע נשי אחר. פחות אקדמי יותר מהקישקע, יותר אינסטינקטואלי, במילותיה של מחברת הספר. ובגלל זה כנראה "רצות עם זאבים" ישב לו כמה שנים על המדף והתבשל טוב טוב. או שאני זו שהתבשלתי במיץ החיים ועכשיו יכולה לקרוא את הספר הזה בלי ציניות.
אז על מה המהומה? מחברת הספר משתמשת בסיפורי עמים, דימויים, סמלים, מיתוסים, חלומות וארכיטיפים הנובעים מעולמנו הפנימי ומאפשרים לנו פתח הצצה אל נפשנו הלא מודעת. היא קוראת לנו לסמוך על קולם של האינסטינקטים שלנו, על כוחנו הפנימי, על הטבע שלנו, על יצר האהבה שבו ולחזור אל שורשינו הנטועים בטבע ומשם לשאת תפילה… ספר לחיים שלמים. ספר כזה שקונים לאחות הקטנה שעוד תגדל או לגבר המדהים הזה שימצא בו מדריך מעשי לתפעול המכונה הבלתי נתפסת הזו שנקראת אשה… כן, גם גברים ימצאו בו עניין. פרקים על טבען הכפול של נשים, המסתורין הנשי, האבא הפסיבי, האם השתלטנית וגם ההפך, פרק על חשיבות שינה טובה ובריאה, חשיבות הבכי לנשמה, שירה, ריקוד ומה לא… כבר ידוע שנשים נושאות את לפיד הרוחניות כך שברור שגבר גבר אשר רוצה ללמוד משהו על החיים צריך ללמוד משהו על הנשי.
והנה אני מביאה פה טעימה מהספר. משימה לא קלה. לדלות פיסקה מתוך ים פניני החכמה. משהו על ההיא השורדת…

"כשאשה טוענת שוב ושוב "שרדתי,אני שורדת" הרבה אחרי שהטענה איבדה את תועלתה, ברור מה יש לעשות. עלינו לשחרר את אחיזתה בארכיטיפ השורדת. אחרת לא יוכל לצמוח בה דבר. שגשוג משמעו, עכשיו כשהימים הרעים מאחורינו, להעמיד את עצמנו בדרכם של העסיסי, המזין, המואר- ושם לשגשג, לפרוח בתפרחות ועלים שופעים, כבדים ועבותים. מוטב לכנות את עצמנו בשמות המאתגרים אותנו לגדול כבנות חורין. זהו השגשוג. זה מה שנועד לנו.
… להישאר ילדה שורדת לאחר זמנה משמע להזדהות הזדהות יתר עם ארכיטיפ פגוע. השגשוג הוא מה שיועד לנו עלי אדמות. שגשוג, ולא הישרדות בחסד, הוא זכותנו המולדת כנשים. אל תרתעו ותצטמצמו כשקוראים לכן כבשה שחורה, חריגה, זאבה בודדת. אלה שראייתם אטית אומרים, שהנונקונפורמיסט הוא כתם לחברה. אבל זה מאות בשנים הוכח כי להיות שונה משמעו לעמוד על הסף, משמעו ערובה כמעט ודאית שהאשה תתרום תרומה מקורית, תרומה שימושית ומהממת לתרבותה. כשאת מחפשת הנחיה אל תאזיני לעולם לקטני לב. היי אדיבה אליהם, העתירי עליהם שפע ברכות, החניפי להם, אבל אל תעשי כעצתם. אם קראו לך אי פעם מתריסה, חסרת תקנה, בוטה, ערמומית, מורדת, פרועה, מרדנית- את בדרך הנכונה. "האשה הפראית" קרובה.

ואני אוסיף: גם אם לא קראו לך בכינויים הללו, אף פעם לא מאוחר…

באהבה

תמר

וציטוט נוסף שאולי יעשה לכן חשק לקרוא את הספר…

"לאבד מיקוד משמעו לאבד אנרגיה. וכשמאבדים מיקוד, הדבר הגרוע ביותר שנוכל לעשות הינו להתרוצץ בכל הכיוונים ולנסות לסדר הכל מחדש. התרוצצות אינה הפתרון. מה שצריך לעשות זה לשבת ולהתנדנד בכיסא. סבלנות, שלווה והתנדנדות בכיסא מחדשות רעיונות. בעיני נשים מסוימות, אפילו האחיזה ברעיון והסבלנות לנדנד אותו הינן מותרות. "האשה הפראית" טוענת שזה צורך.
וזה דבר-מה שזאבים מכירים היטב. כשזאבים נתקלים בפולש, הם רוטנים, נובחים או אף נושכים אותו, אבל הם עשויים גם לסגת אל הקבוצה שלהם, מרחק בטוח, ולשבת יחד כמו משפחה. הם פשוט יושבים ונושמים יחד. בתי החזה שלהם מתנפחים ושוקעים. הם ממקדים את עצמם, מוצאים את מקומם, חוזרים למרכז של עצמם ומחליטים מה חיוני, מה יש לעשות בשלב הבא. הם מחליטים ש"כרגע לא יעשו דבר, רק יישבו וינשמו, רק יתנדנדו יחד."
פעמים רבות, כשהרעיונות אינם פועלים היטב, או שאיננו מפעילות אותם היטב, אנו מאבדות מיקוד. זה חלק ממחזור טבעי, וזה קורה מפני שרעיון איבד את רעננותו או שאנו איבדנו את היכולת לראותו בעיניים רעננות. אנו עצמנו נעשינו זקנות וחולות. יש אומנם תיאוריות רבות על "מחסומים" ליצירה, אבל האמת היא שתקופות היובש הקצרות באות והולכות כמו דפוסי מזג האוויר וכמו העונות – למעט המחסומים הפסיכולוגיים  עליהם דיברנו קודם, כגון אי היכולת להגיע לאמת שלנו, הפחד מדחייה, הפחד לומר את מה שאנו יודעים, דאגה שמא איננו מספיק טובים, זיהום הזרם הבסיסי וכן הלאה.

… ואל לנו להיבהל גם כשאנו מאבדות את התנופה או המיקוד שלנו. בדומה לה, עלינו לאחוז את הרעיון בשלווה ולשהות איתו זמן מה. לא משנה אם המיקוד שלנו הינו בפיתוח עצמי, בסוגיות עולמיות או במערכת יחסים, האנימוס שלנו יישחק. והשאלה אינה אם, אלא מתי. השלמת מפעלים גדולים, כגון סיום הלימודים, סיום כתיבתו של כתב יד, הגשמת היצירה הגדולה, טיפול בחולה – בכל אלה מגיע הזמן שבו האנרגיה, שהייתה לפנים צעירה, מזקינה, נופלת ואינה יכולה להמשיך הלאה. בכל הנוגע לנשים, מוטב להן להבין זאת כשהן מתחילות במפעל כלשהו, משום שנשים נוטות לקבל עייפות בהפתעה. ואז הן מיבבות, רוטנות, מדברות על כישלון, חוסר יכולת וכיוצא באלה. לא, לא. אובדן האנרגיה הינו מה שהוא. הוא הטבע. ההנחה שלגברי יש כוח אינסופי, בטעות יסודה. זהו חותם תרבותי שיש לעקור מן הנפש. התפישה המוטעית גורמת לכך שהאנרגיות הגבריות שבנוף הפנימי והגברים שבתרבות מכזיבים אותנו. כולם פשוט זקוקים להפוגה, שתאפשר להם להשיב כוח. שיטת פעולה זו של טבע  החיים/מוות/חיים הינה מחזורית ומיושמת על כל היצורים החיים בטבע."

theme by teslathemes