תרדי מהעץ (תפוחים…)

השיעור בהתמסרות ושחרור שהביא לי חג הפורים

חודש לפני חג פורים הגיע מייל מהגן (האנתרופוסופי) של הילדה בת הארבע (אמור). במייל היתה בקשה מפורשת וחד משמעית כמו שרק האנתרופוסופים יודעים לבקש והפעם בנושא איך לחפש את הילדים בחג הכי מוציא מאיזון שיש לילדים בני ארבע.

הבקשה היתה ליצור את התחפושת בנושא שהוחלט כחודש לפני החג (הנושא היה: הממלכה) ולעשות זאת שיתוף מלא של הילדה: להחליט על התחפושת, לבחור בדים, לגזור ולתפור יחד עד לתחפושת מוגמרת. כל העשייה הזו מהווה איזון לתרבות האינסטנט שלנו ואני כמובן זרמתי עם הקטע עד הסוף…

 וכך היה- במשך שלושה שבועות אמור ואני מידי ערב עבדנו יחד על תחפושת עץ התפוחים שהיא בחרה.

שוב ושוב שאלתי אותה אם היא בטוחה שהיא רוצה עץ תפוחים ולא מלכה או נסיכה. רק כדי שוב להיות בטוחה שאני לא טורחת לשווא.  בכל זאת בחירה לא שיגרתית: עץ תפוחים… אמור היתה בטוחה מאד בהחלטה שלה והתגאתה בכל תהליך ההכנה המיוחד.

התחפושת המושקעת כללה שכמיה ירוקה עליה הודבקו בסקווטש תפוחים אדומים וירוקים אותם ניתן היה "לקטוף" לסלסלה שאמור החזיקה ביד, הגזע היה תפור כחצאית חומה עם שורשים לאדמה וזוג מגפיים הוקרב לטובת העניין והיו שורשים גם הם. לסיום הונח על הראש כתר לבן עם תפוח אדום. יצא מושלם!!

במהלך הימים של היצירה שמתי לב לדבר מעניין שאינו מובן מאליו- אמור נכנסה לעניין כל כולה כי אני הייתי בעניין כול כולי, זה היה הבילוי שלנו לשלושת השבועות שלפני החג וזה קירב אותנו מאוד ויצר נושא נוסף למחשבה, התרגשות ועניין…

יום לפני פורים נסעתי ללמד בסופ"ש יוגה בבית אורן כך שהשארתי לבן זוגי (אוהב) הנחיות מפורטות לגבי התחפושת וביקשתי לצלם לי תמונה למזכרת. מכיוון שהייתי בבית אורן אז בשונה מהרגיל היא נשארה בצהרון. ועכשיו מתחיל הסיפור להסתבך ושימו לב כמה כוונות טובות יש לכל אדם בסיפור:

קצת לפני סיום הצהרון ופחות מיממה לפני פורים הגיעה אמא (עם כוונה טובה) והביאה איתה שק תחפושות "מייד אין צ'יינה" צבעוניות ומעוררות. העובדת של הצהרון לא היתה הגננת שמובילה את הגן ברוח האנתרופוסופיה ולכן זרמה עם האמא (גם היא היתה עם כוונה טובה…) וכך יצא שבסיום היום כל הילדים חגגו בתחפושות שונות ומשונות. כשאוהב בא לאסוף את אמור במקומי (עם כוונה טובה…) אמור כבר היתה מיני מאוס. מיותר לציין שזו היתה תחפושת אינסטנט וממש לא לפי כוונת המשורר…
היא התאהבה בה נואשות ושכחה מיד מהייעוד שלה ליום המחרת- עץ תפוחים…

לא משנה כמה בן זוגי היקר ניסה לשכנע אותה לא היה סיכוי להחזיר לעץ התפוחים את ההילה שלו.
בתחרות הזו:
עץ תפוחים VS מיני מאוס היה מקום רק למנצח אחד.
וכך בבוקר פורים היא הגיעה לגן כעץ תפוחים (כי הכריחו אותה…) אוחזת ביד בתחפושת של מיני מאוס ומיד כשאוהב הסתובב היא החליפה למיני מאוס.
לבסוף יצא מצב שכל ילדי הגן היו מחופשים לפי הנושא שנקבע ורק אמור שלי היתה עם תחפושת קנויה של מיני מאוס. תחפושת שלא אני בחרתי ולא עברה את השמירה הקפדנית שלי.

כל הסיפור הזה הוסתר ממני כל הסופ"ש כדי לא להעכיר את מצב רוחי, כשהגעתי במוצ"ש הביתה רצה לעברי מיני מאוס בצבע אדום לוהט. היא מיד הסבירה ש"הילדים בגן ביקשו ממני שאחליף תחפושת…" וניכר היה שהיא מבינה את הסיטואציה ומנסה לרכך את העצב שלי. ובמשך כל החג בכל פעם שהיא נשאלה למה היא התחפשה היא ענתה "לעץ תפוחים"

מודה שלקחתי את זה קשה. כעסתי על האמא, על הבחורה בצהרון, על הגננת הראשית שלא ידעה על זה, על אוהב ועל עצמי שלא הייתי שם לעצור את המחדל… במשך כל החג תחפושת עץ התפוחים היתה זרוקה בסלון, מונומנט עצוב שהזכיר לי כמה טרחתי לשווא, בכל פעם שעיניי נחו על התחפושת הלב שלי התכווץ.

הימים עברו ואחרי שבוע ללא שימוש כבר קיפלתי את התחפושת ושמתי בשקית (מישהו צריך???)

אבל אין לי ברירה אלא לקחת את המקרה הזה כדי להבין את השיעור שלי: מקרה פורים ועוד מקרים שכאלו ביומיום מראים לי כי אידיאולוגיה לחוד ומציאות לחוד. שלא משנה כמה אנסה להעניק לה את מה שאני חושבת כטוב ביותר, יש חיים בחוץ והם לא בשליטתי כלל. זה קורה עם אוכל, תכנים של טלוויזיה שהיא לומדת עליהם בגן ואפילו בקשה תמוהה לנעלי עקב (היא בת ארבע…  )

אני משווה את מה שקרה לי עם התחפושת לאופן שבו נזירים טיבטים יוצרים מנדלה מחול צבעוני ובתום העבודה המדוקדקת והעדינה הם מפרקים אותה. אקט אשר משקף את הזמניות של כל דבר ביקום או במילותיו של איתן קדמי אמן מנדאלות מקומי: "זהו תרגול איך לתת את כולך ואז לשחרר. לשחרר בשביל ללמוד לא להיאחז, לא באנשים, לא ברעיונות, לא בכסף, לא בחפצים… לשחרר את הרגע בשביל שהרגע הבא יוכל להיוולד בנחת"

אז עכשיו כבר פסח בפתח ואני בוחרת, שוב, לשחרר את האשליה שאני שולטת בחיים שלי או של אהוביי.
מקבלת באהבה ובחיוך את מה שקרה בפורים ובוחרת לנצור בלבי את התהליך המקסים שעברנו יחד, אני וביתי, יום אחרי יום, את השמחה והכיף של העשייה המשותפת.
אני אזכור את הדרך ולא את התוצאה כי אין תוצאה, בקושי תמונות יש…
פסח שמח!
תמר

theme by teslathemes