עיר אחת. שני עולמות
לא מזמן הגעתי לבקר חבר יקר אשר מתגורר באחת השכונות היותר צפוניות בעיר.
הגעתי בשעת ערב מאוחרת ובדרכי מהרכב לבית הפרטי שלו ראיתי כי מחצר של בית פרטי אחר בשכונה עף גץ של להבה אדומה ומתנפץ על המדרכה. במקביל בתוך החצר ראיתי גבר נע מכיוון הגדר לתוך ביתו, נשען על כיור המטבח ולוגם כוס יין. פניו היו לרחוב אך מפאת האור החזק סביבו הוא היה בבחינת נראה ואינו רואה אותי. לכאורה עניין של מה בכך. עוד תמונה. עוד שנייה.
אבל אותי זה תפס. הסתקרנתי לדעת אם זה מה שאני חושבת שזה ומיד צעדתי לכיוון הגץ אשר נח על המדרכה. בינגו. לצערי לא טעיתי: סגירה בוערת על המדרכה. מיד הרגשתי איך אני גם בוערת יחד איתה…
התבוננתי לתוך המטבח המאובזר של אותו גבר מדושן ובטוח בעצמו, סגור בתוך מיזוג אוויר ורק יוצא לחצר ביתו לעשן ולהעיף את הבדל הדולק לרחוב. הייתי צריכה לאמץ את כל השליטה העצמית שלי בשביל לא לנפנף לו בידיים ולצעוק לו "היי אדוני נפל לך פה משהו!!!"
 ולמה בכל לספר לכם על זה?
מעבר לכך שזה מעלה אצלי תחושת אי נוחות מלווה בכעס זה מעלה את נושא ההפרדה שבני האדם עושים בין פנים לחוץ. הפרדה בין שלי שלך. הפרדה בין גופי ונפשי. הפרדה בין אני אתה… הפרדה אשר לא פוסחת עליי כאשר אני יושבת בחצר ביתי וחבורת תאילנדים מגיעה לחממות מולי, הם מביטים בי ואני מיד מתקפלת באי נוחות… לא פחד. פשוט אי נוחות של אני מול אתם… עולמות נפרדים.
זאת ועוד, לאותו גבר נהיר לגמרי שמישהו יגיע בבוקר ויאסוף את הבדל הזה, שהרי בטח זו לא הפעם הראשונה שהוא מטיס ככה את הסיגריות הדלוקות שלו לרחוב, גם ברור לו שבתוך הבית שלו לא מעשנים, אצלו אין ריח של סיגריה בסלון ואף יותר מזה אצלו גם אין ראיות…
מיד נזכרתי בסרטון המצחיק עצוב הזה. אתם חייבים, אבל חייבם לראות אותו… קצר מאד. שווה צפייה.
ולא רחוק משם, במרכז העיר… 
קיץ, חורף, חמסין או גשמים הם שם.
נערים ונערות בני 15 פלוס מתייצבים ברכבת מרכז ברוב שעות היום, לבושים ג'קט ירוק שעליו רשום GreenPeace מחזיקים בידם טפסי הרשמה, מנסים את מזלם עם כל עובר ושב ואם מצליחים לתפוס מישהו (ופה אני אומרת "שאפו" על האתגר, בכל זאת רכבת זה המקום לראות בו אנשים נחפזים…) אז בלהט טעון באכפתיות אותנטית של צעירים חסרי מנוח הם מסבירים למה כדאי לנו לתרום לגרינפיס. למה אנחנו והטבע מיקשה אחת, הדוקה יותר מכפי הנדמה לנו. למה כולנו אחד…
פעמיים בשבוע אני רואה אותם בדרכי לעבודה, מחזיקה את עצמי לא לגשת ולחבק אותם ובכך להביך אותי ואותם. עמוק בתוכי אני נחמצת על כך שאני אף פעם לא הצלחתי להיות כמוהם, לרדת לרחוב ולעשות מעשה. בכדי למרק את מצפוני על כך שאף פעם לא יצאתי לרחוב להפגין/להחתים/להסביר אני מקפידה על חומרים אקולוגים, מזון אורגני ותרומה קבועה לחבר'ה הללו מידי חודש. אבל תמיד ארגיש כלפי האנשים הללו יראת כבוד והערכה עמוקה. בזכותם פיטום אווזים אינו חוקי בארץ, בזכותם אנשים אשר מלכלכים עשויים לקבל קנס, בזכותם יש לנו פיסות קטנות של חופים נקיים ממלונות.
אם יש אנשים שראוי להצדיע להם אלו אותם המתנדבים בכל הארגונים/עמותות אשר כל מעיינם הוא איכות הסביבה/בעלי חיים/כדור הארץ. אנחנו לרוב נחלוף על פניהם ממהרים, תמיד ממהרים, תמיד פנינו מועדות קדימה. אבל הם שם ושווה לעצור פעם אחת ולהקשיב להם, לא חייבים לתרום אבל לדעת שהם שם. אפילו אי אפשר לומר עליהם "מלח הארץ" הם פשוט זן אחר של בני נוער. זן נדיר.
לכל אותם אנשים נדירים אני מקדישה את השיר הנצחי הזה על אמא אדמה, שווה גם להסתכל בקליפ, קיטשי אבל עושה את ההפוגה הקלה מהציניות הרווחת…   pacha mama i'm coming home 
לפני שמונה וחצי שנים קיבלתי ליום הולדת 27 מתנה אשר מלווה אותי עד היום, מתנה מיוחדת מאשה מיוחדת. הספר נקרא "באשר תלכו שם תהיו" של הסופר ג׳ון קבט זין ואין סדנת יוגה שבה אני לא מקריאה ממנו. הכריכה שלו ירוקה ולכן זכה אצלי לשם הפשוט ״הספר הירוק״. ניגשתי לספר המופלא הזה אשר בכל עמוד שבו אפתח אותו אמצא מענה לכאב, בלבול, חשש… הנה מה שמצאתי ואת זה הייתי רוצה להקדיש לאותו צפוני שלא מלכלך את המאפרות בביתו:

"אם איני יכול לעשות משהו יעיל ,הייתי לפחות רוצה לעשות נזק מועט ככל האפשר…"

theme by teslathemes