בשישי האחרון עברתי מסע בזמן אל גיל 15, לפני 20 שנים.
באותם הימים, למעשה מגיל 13 עד 23 הייתי מכורה קשות לצלילים האפלים של הלהקה הכי לא מובנת בסצנת הגל החדש The Legendary Pink Dots איתם ביליתי כל יום מרגע שהתעוררתי עד אשר נרדמתי, איתם עברתי מתקליטים לדיסקים ודרך הטקסטים המורכבים שלהם למדתי את האנגלית הראשונה שלי (בהתחלה עם מילון עב כרס ובהמשך עם מכשיר מסורבל בשם "מילונית אלקטרונית") ובמשך שבע שנים מחיי ברמנתי אך ורק במועדונים שהשמיעו אותם ושכמותם.
ואם אפשר להגיד "אבן מכוננת" בעבר ובהווה שלי אז ללהקה הזו יש מקום נכבד במי שאני היום. אפילו שהיום שלי הוא יותר בהיר ופחות אפל מהתקופה הזו בחיי…
רק בשנים האחרונות הבנתי לעומק מהי המוסיקה הפסיכודאלית הזו וכמה סמים נשאפו וננשפו כדי ליצור אינספור שירים ותקליטים בניצוחם של הסולן האגדי המכונה The Prophet
בשישי האחרון ראיתי אותם שוב בהופעה בארץ.
ביום שלפני ההופעה גלי הנוסטלגיה החלו להציף לי את הבטן והחזה. נזכרתי איך שכשהתחלתי לשמוע אותם בגיל 13 לא היה אינטרנט, ועל גבי התקליטים שלהם לא היתה תמונה להשביע בה את הסקרנות הטבעית לדעת איך נראה הסולן עם הקול הנע בין לחישות מתוקות לטירוף מפחיד… אחרי שנתיים של האזנה צפופה העזתי לכתוב מכתב לחברת התקליטים שלהם באמסטרדם. להפתעתי הבאסיסט שלהם ענה לי וכך התחלנו להתכתב. מכתבים אמיתיים בכתב יד, עם בול ומעטפה… באנגלית פשוטה תיארתי לו חיים של נערת גל חדש מקריית חיים. נחמד מצידו שבכלל התייחס אליי. והשוס מבחינתי היה שמידי פעם, כשהבאסיסט לא היה אז הסולן היה עונה לי. אחרי מספר מכתבים ביקשתי ממנו תמונה שלהם והוא מיד שלח לי. מיד משמע שתוך חודשיים היתה לי בדואר תמונה אמיתית בשחור לבן – כל החבורה יושבת בחצר ירוקה. ניסיתי לנחש מי זה מי. מי מתופף? מי שר? מי הבאסיסט? לקח לי עוד חודשיים עד אשר במכתב הבא הוא הסביר לי….
כמו סבתא שגאה בנכדיה עם התמונה הזו הסתובבתי בתיק כשיצאתי למועדוני גל חדש והראיתי אותה לכל מי שביקש, וגם למי שלא.
אחרי עשר שנים של האזנה על בסיס יומיומי הרעב לראות אותם כבר הציק. החלטתי לנסוע לראות הופעה שלהם בברלין. זו היתה נסיעה כה מכוננת עבורי. פעם ראשונה באירופה, קור כלבים ואני עם פתק עליו רשומה לי הכתובת צועדת ליד אגם קפוא לכיוון מועדון לילה אפלולי שנראה כמו טירה קטנה, בדרכי לראות את אהבת חיי. בכניסה למועדון השחלתי מטבעות לטלפון ציבורי והתקשרתי לאחי הגדול אשר גם הוא היה מכור, כמוני. אמרתי לו שעוד רגע אני נכנסת לראות אותם. אני לא אשכח את ההנחיה המדויקת שלו "אחותי, אל תתביישי, בקשי מהשומרים לדבר איתם מאחורי הקלעים, הרי התכתבתם פעם!"
נכנסתי לאולם אשר התגלה כחדר בגודל של צ'אנדרה יוגה… הבמה היתה בגובה מדרגה ולא היו שם שום קלעים ושום שומרים. כולם חוץ ממני, כמו תמיד בסצינה הזו, לבשו שחור ונראו רציניים להחריד. מה שהעסיק את כל כולי זו המחשבה כי עוד רגע והלהקה של החיים שלי עוברת בתוך הקהל כדי לעלות על המדרגה ולשיר, ואני בכלל יושבת על הרמקול. אכן כך היה.
הופעה שלמה שאני רואה את הסתימות של הסולן האגדי. הייתי מאושרת ומרוגשת כמו מתחת לחופה. בתום ההופעה לא התאמצתי כל כך כדי להגיע אליהם. הם נשארו שם לדבר עם כולם. ניגשתי לסולן ואמרתי לו באנגלית רועדת: "היי, איי אם תמי פרום יזראל" ואז הוא ענה לי שתי מילים שאני לא אשכח לעולם "תמי עדי?"
שש שנים מאז אותה חליפת מכתבים והוא זכר אותי. מעולם לא התרגשתי כ"כ מלשמוע את שמי המלא באנגלית.
אפשר לצקצק בציניות ולומר "נו טוב, כמה מעריצים כבר יש להם"… אבל אפשר גם להסתכל על זה ברומנטיות ולהתענג על אותם ימים תמימים שבהם היה צריך להתאמץ קצת בשביל אהבה. ועוד ממלך האופל, הקדרות והפסיכודאליה.
הרגשתי כי סגרתי מעגל. אחרי עשור אפשר היה להתחיל להיפתח למוסיקה אחרת. אבל גם עוד שנים רבות תהיה להם פינה ענקית אצלי בלב.
בדרך כלל אני משתפת פה שירי אור ואהבה עם גוונים של לבן. הפעם משהו אחר לגמרי, מהעבר שלי שהיה עימי רוב חיי. תהנו, אבל לא יותר מידי, כן?
I Love You in Your Tragic Beauty New Tomorrow
והשיר הכי קיצבי וסוער שלהם עם קליפ פסיכודאלי להחריד
curious guy