מה ליוגה ולמטאטא רחובות?…

קוראים יקרים

החודש, באיחור כה אופייני לי, איחור של כ 20 שנה, קראתי את הספר אשר נחשב מופת יצירה לבני נוער: מומו. (בשמו המלא "מומו, או הספור המוזר על גונבי זמן ועל הילדה שהחזירה לאנשים את הזמן הגנוב" מאת מיכאל אנדה אשר יצא בשנת 1973) לקבלת מושג על הספר אצטט מתוך ויקיפדיה:

"ספר הילדים הפשוט והתמים הזה, לכאורה, מכיל בתוכו רעיונות קיומיים של חווית איכות הזמן ההווה ומספר את סיפורה של החברה המודרנית, שהשתעבדה למירוץ אחרי ההצלחה, ושכחה את רגעי ההנאה הפשוטים בחיים. מיכאל אנדה הצליח לגעת במטה קסם במניעים וההשפעות החברתיות והכלכליות של תחלואיה של החברה המודרנית".
בדיוק יום אחרי שסיימתי את הספר נפל לידי הטור הזה ב"הארץ" של יאיר אסולין "איטי זה הכי חתרני"  שהתחבר לי טוב טוב עם הספר שרק סיימתי. ואי אפשר לדבר על איטיות מבלי להזכיר את האתר המשובח SLOW אשר נותן פה בלינק עשר דרכים בסיסיות להאט את קצב החיים. ממליצה בחום לקרוא וליישם. לאט לאט ובלי לחץ…
ואחזור לספר מומו: אחד מחבריה הטובים של מומו היה בפו, מטאטא רחובות זקן אשר אנשי העיר הביטו בו בחשדנות על שום הדיבור האיטי והמהורהר שלו, לרוב עם עצמו…
גם אם לעולם לא תרגל שום תנוחת יוגה ולעולם לא ישב למדיטציה, ראיתי בדמותו הנוגעת ללב של בפו איש יוגה (יוגי) אמיתי. הנה קטע קצר על בפו אשר אני מקווה כי דרכו תוכלו להבין מה עניין יוגה ומטאטא רחובות זקן…
תהנו
"רק מומו ידעה לחכות זמן רב כ"כ והבינה מה הוא אומר. היא ידעה שהוא מתמהמה כ"כ בתשובה כדי שלא לומר אף פעם דבר שאינו אמת. מפני שלפי דעתו באו כל האסונות לעולם מן השקרים המרובים. משקרים מכוונים הנאמרים במזיד, אך גם משקרים של שגגה, המתהווים רק מתוך חפזון ואי דיוק.
בכל בוקר, זמן רב לפני עלות השחר, היה נוסע העירה על אופניו הישנים והחורקים, עד שהגיע לבניין גדול. שם היה ממתין בחצר יחד עם עמיתיו לעבודה, עד שנתנו לו מטאטא ומריצה והקצו לו רחוב מסוים שצריך הוא לטאטא. בפו אהב את השעות האלו שבטרם אור, כשכל העיר עדיין שקועה בשנה ואת עבודתו עשה רצון ויסודיות.
הוא ידע שזו עבודה נחוצה מאד.
כשהיה מטאטא כך את הרחובות עשה זאת לאט, אבל בהתמדה.
עם כל פסיעה נשימה, ועם כל נשימה תנופת מטאטא, פסיעה – נשימה – תנופה, פסיעה – נשימה – תנופה… בין זה לבין זה היה עוצר לרגעים ומביט לפניו במבט מהורהר. ואחרי כן היה ממשיך.
פסיעה – נשימה – תנופה…
בהיותו הולך ומתנועע ככה, לפניו הרחוב המלוכלך, מאחורי הרחוב הנקי, עלו על דעתו לא פעם מחשבות גדולות. אך היו אלו מחשבות בלי מילים, מחשבות שקשה להתחלק בהן עם אחרים, כמו שקשה אדם לתאר לזולתו איזה ריח ניחוח שעדיין הוא נזכר בו, אבל במאמץ, או לתאר איזה צבע שאותו ראה רק בחלומו.
אחרי העבודה כשהיה יושב אצל מומו, היה מבאר לה את מחשבותיו הגדולות ומכיוון שהקשיבה לו בדרכה המיוחדת מצא בפו את לשונו ונמצאו לו המילים הנכונות".

 

 

מוזמנים גם לקרוא משהו שאני כתבתי מזמן וקראתי לו "מעט ולאט"

 

זהו להיום

שמחתי לשתף

שלכם, תמר

theme by teslathemes