IMG_1809

פשטות בשקית ניילון

לפני כמה שנים עברתי ניתוח בדרכי השתן וביציאה מבית החולים קיבלתי מתנה שקית קטטר ספייר, נו שיהיה.

השקית הזו הסתובבה לה ללא שימוש בבית. ניילון קשיח של ליטר עם צינור ארוך שמסתיים בפיית פלסטיק, משהו זניח שכבר באתי לזרוק לפח עד שפתאום באו הבנים של בן זוגי והתלהבו מהשקית המיוחדת ובמשך ערב שלם ניפחו ורוקנו אותה כשהילדה שלי ברקע צווחת בהתלהבות. ממש שמחה וששון, לכל ילד בלון

האירוע הקטן והשולי הזה זרק אותי למחשבות על פשטות ולזיכרון ילדות רך, נעים וריחני במיוחד. מוש מוש.

ירים יד מי שמכיר את היציאה הזו של האייטיז. או שמא זה היה רק בקריית חיים?
עשיתי גוגל בנושא ואין לזה זכר, רק מוש בן ארי ומוש השור. אז לטובת מי שלא מכיר אני פה להסבר: ביסודי היה לכולנו, בנים ובנות כאחד, מוש מוש. זו היתה שקית ניילון דקה עם סבון פשוט וזול בפנים (טוב, אז לא היה שום סבון מתוחכם אחר) וקצת מים חמימים.
ככה זה היה מתחיל. פשוט לאללה.
היינו מסתובבים עם זה וממשמשים את זה כל הזמן ביד. אבל כל הזמן: בבית הספר מתחת לשולחן ובלילות מתחת לכרית. עד שזה היה הופך למוש מוש אמיתי. מחית סבון רכה בצבע פסטל נאיבי. היינו משווים מוש מושים, נוגעים, מריחים ובטעות גם מפוצצים
כמו בכל דבר טוב גם פה היו קיצורי דרך ו"זיופים" כמו לקחת "אמה" ולהשתמש בה בתור מוש מוש. זה לא היה חוקי בעליל.
רגע, כולם יודעים מה זה "אמה", נכון? אז לטובת אלו שנולדו אחרי 1985: פעם לא היה נוזל כלים, לא אצלי בבית בכל אופן.
אצלי בבית היתה "אמה" שזה גאלון של 5 ק"ג שנמצא תמיד מתחת לכיור והיא למעשה סבון כלים דוחה במיוחד בצבע צהוב בהיר עם ריח של אקונומיקה/ משחת נעליים, היינו אוספים עם האצבעות שליכטה של החומר הזה ושמים בקערית, טובלים את הספוג של הכלים ושוטפים עם זה (זה המקום לספר כי בדור שלי ובשכונה שלי ילדים היו עושים כלים כבר ביסודי, ומורידים את הפח ותולים כביסה) שיא השימוש הביזארי ב"אמה" היה בפורים אחד לפני כ 20 שנים כשאמא שלי חיפשה את אחי לפאנקיסט והעמידה לו קוצים עם "אמה".
כי לא קונים ג'ל לשיער רק בשביל בוקר פורימי אחד. לקח לו שבוע להוריד את החומר הדוחה מהראש

כל הסיפור הנוסטלגי הזה הביא אותי להעריך מחדש את המוש מוש. תחשבו על זה, הרי זהו עונג חושי טהור. גם מריח טוב, גם מישוש אין סופי, גם עדין ונעים למראה (לטעום לא כדאי)

ומעבר לסיפוק חושי. המוש מוש מלמד אותנו סבלנות. יומיים הוא מתבשל לו בחום ידיים קטנות וזהירות, אט אט הוא מתרכך, נפתח ומחייך אלינו דרך שקית רכה. אחר כך הוא מלווה אותנו כל היום, היד ממשמשת ומתענגת על המרקם. המוש מוש זה משהו (מוזר לקרוא לזה צעצוע בהשוואה לצעצועים של היום) שדורש סבלנות ואיטיות. משהו שלא יזיק לילדים כיום שרוצים הכל מהר, חזק, רועש, צבעוני ורצוי מפלסטיק ואז מאבדים עניין תוך חצי יום. למוש מוש ישנו אורך חיי מדף לא ארוך במיוחד (חופשי זה היה מתפוצץ לי בתיק של הבית ספר ונמרח על הכל) אך זה טוב. מיד מכינים מוש מוש חדש!!! המוש מוש הוא גם לא יקר וברוח חינוך שטיינר המוש מוש מלמד את הילד מהו תהליך. כמו לאפות לחם. משהו שלא בא מוכן מהמדף אלא נוצר ומתהווה בתהליך שיש בו התחלה אמצע וסוף ברורים.

הילדה שלי מאד אוהבת מוש מוש ומשום מה קוראת לזה לוש לוש כי ככה קוראים לזה בבית ספר
מוש מוש זה מהפועל למשש ולוש לוש זה מהפועל ללוש
הכל קביל ומקובל, העיקר שתמשש ותתענג על זה ותיתן גם לי מידי פעם סיבוב

בתמונות אמור מדגמנת קולקציית מוש מושים מרהיבה: "סימפל" שזה סבון הוואי בצבע לבן, "הודי" שזה אחד עם כורכום, ו"ספירו" זה אחד עם ספירולינה… מי אמר שלא התקדמנו מאז האייטיז?

IMG_1799IMG_1809IMG_1798IMG_1805