מיומנה של אמא עייפה

לפני שנה וחודשיים ילדתי בן מקסים ובריא אשר גורם לכולם אושר אינסופי. קוראים לו סול והוא נשמה מיוחדת. הגיחה שלו לעולם היתה עוד פיסה בפאזל ה"מושלם" של חיי, מכל הבחינות: זוגיות, ילדים, עבודה, פרנסה, חברים שאוהבים
רק מה
עם האושר הזה הגיע גם ה"מחיר" ששילמתי ומשלמת עד היום והוא שאני כבר שנה וחודשיים לא ישנה טוב.
בהתחלה לא ישנים טוב בגלל ה"היי" של הלידה אבל זה ממשיך וממשיך.
חודשיים, חצי שנה, שנה.
נכנס לחיי השטן בכבודו ובעצמו- העייפות
לכאורה כלפי חוץ הכל נראה בסדר איתי אבל התנהלתי זמן ארוך כמו בתוך ענן כבד של בלבול, פיזור נפש, חוסר ריכוז, רעב.
כל דקה ביום הגוף שלי זעק לשינה
בכל רגע נתון הייתי נותנת הכל בשביל לישון טוב
ולא רק לילה אחד אלא פשוט לחזור לישון טוב
הייתי מרוטה, חסרת סבלנות, מנשנשת חטיפי ג'אנק כדי להעביר את היום
והמחיר הכי כבד היה שעיקר המתח והקושי התנקז ליחסים שלי עם הילדה הגדולה
כל מילה שלה או שלי ומיד נוצר פיצוץ ביננו.
התגובות שלי אליה היו כמו של אדם מרוט עצבים, לא זיהיתי את עצמי ושנאתי את מה שיוצא ממני.
הטונים בבית עלו, היה גם איזה פעמיים ש"הפלקתי" (מילה מכובסת…) לה
התביישתי בה כשבאו חברים
רציתי שלא תהיה פה בבית, שתעבור לגור אצל אבא שלה
ותמיד זה היה קורה איפשהו בין 2 ל 4 כשהעייפות הכי הכי קשה ונכון לאז לא רציתי לשים אותה מול מסך ולישון (היום אני כבר עושה את זה…)
הפיוז שלי היה קצר בשעות האלו וזה היה מחזה קורע לב: ילדה כואבת ובוכה ואמא כואבת ובוכה בפנים
השיא של התקופה הרעה הזו היה סביב חנוכה
שוב היא חוזרת מהגן ועל כלום (רצתה ללעוס קרח או משהו כזה…) התחלנו לריב ומהר עלינו על רכבת השדים של הבכי
צעקות
מילים שאח"כ מתחרטים.
תוך כדי המריבה כשאני רועדת ועייפה הנחתי יד על פטיש שהיה מונח בסלון
אפילו לא הרמתי אותו. רק הנחתי עליו יד
היא מיד ברחה לחדר ואני באותו רגע התמוטטתי לגמרי
הבנתי שאני חייבת או לישון או טיפול
חוויתי לראשונה בחיי שבר נפשי. ממש כך. הרגשתי את הנפש שלי נשברת
בראייה שלי בדיעבד זו היתה מיני התמוטטות עצבים + דיכאון אחרי לידה שהגיע באיחור ממועד הלידה

שנים של תרגול נשימה, סובלנות, רגע לחשוב לפני תגובה הכל התפוגג לו ברגע שבו הנחתי יד על הפטיש.
משהו בי מת ברגע הזה.
הבנתי שאני לא חסינה כמו שחשבתי
הבנתי שהמפתח לבריאות הנפש שלי הוא לא יוגה, לא תזונה טובה ולא זוגיות טובה, לא חיי חברה מזינים.
כלום מאלו לא יעזור לי כשאגיע למשבר אמיתי
רק שינה טובה ומלאה תשמור עליי ממני.

אחרי סצינת הפטיש האומללה קרסתי לגמרי
באמת שרציתי למות
רציתי להתאשפז במחלקה סגורה לאיזה חודש רק כדי לישון
אפילו פנטזתי איך זה יהיה אם אחלה במחלה נוראית ואז אהיה חייבת לפי הנחיית רופא לישון טוב…
מזל שאני מוקפת באנשים תומכים ולכן מיד התחלתי טיפול "פוקוסינג" שאמנם לא עזר לי לישון טוב אבל עזר לי להתפקס רגע לפני שאני מגיבה לילדה שלי
והיחסים שלנו השתפרו מאד בזכות הפגישות הללו.
מאז אני עדיין לא ישנה טוב אבל הרבה יותר חזקה ומפוקסת
אני לא חדה כמו פעם, לפני הלידה.
אולי איבדתי את זה לנצח אולי זה עוד יחזור כשיום אחד אשן טוב.
עדיין אני מוצאת עצמי מבולבלת, מפוזרת ובוכה סתם כך באמצע היום
מעייפות
ראיתי את הצד האפל שלי, הייתי מכוערת, מפחידה, רעה ורעועה
חייבים פעם בחיים להיות שם
במיוחד אנשים כמוני שאצלם "הכל בסדר"

כל האמור לעיל נכתב לפני כשנתיים בפייסבוק כדי לעורר אנשים לצפות בכתבה הזו "לילה בקלנדיה" ובנקודה החשובה שהוזכרה בו: עייפות.
מאז שקראתי את הכתבה הזו אני לא מפסיקה לחשוב איך זה ש"אני" עם נסיבות חיי ה"מוצלחות" הגעתי למקום כה אפל מול הילדה האהובה שלי.
אז מה קורה לנפש של אותם גברים צעירים ומבוגרים אשר בנוסף לעייפות תמידית חווים רעב, עוני, השפלות של חיילים במחסום?
מה קורה להם בשיא החום באתר הבנייה, בשתיים בצהריים, כשהבוס נוזף בהם?
מה קורה להם בגשם זלעפות כשהם צריכים לטאטא חרא של כלבים מהמדרכות ומישהו עובר עם רכב ומתיז עליהם מים?
מה קורה כשהם באים מרוטים הביתה בערב המאוחר והילדים רוצים לטפס עליהם?

המחסום הזה, קלנדיה, הוא תעודת עניות לחברה שלנו
הוא צריך להיות תמרור אזהרה לכולנו, בלי קשר לימין ושמאל
הם עם שלם שחי בקירבנו
בני דודינו
איך הלב נשאר נעול?

מקווה שהסיפור האישי שלי יעזור במעט להבין מהי עייפות ולאיזה תוצאות הרסניות היא יכולה להביא
ימים טובים
ויותר חשוב- לילות טובים…
באהבה
תמר

theme by teslathemes