בים המיילים שמגיעים למגוון הכתובות שלי, נחו עיניי על מייל שסיקרן אותי בכותרת שלו: "עשר סימנים לדעת שאת אמא" אחד מהם היה: כשאת קוראת לישיבה בתור לרופא "זמן איכות עם עצמי"… מצחיק, אמתי וכואב בו זמנית.
אבל לא רק "אימות" (כמו שילדתי קוראת לזה…) סובלות מחוסר זמן. אני בטוחה שרבים מאתנו מכירים את התחושה שהחיים האלו פשוט לא שפויים בעליל. שמישהו מביט בנו שם מלמעלה, נשען על ענן, ידיו שלובות או סתם משחקות בזקן הלבן. מביט בנו מתרוצצים לכל כיוון, רודפים ורדופים. מביט ומחייך. חיוך אוהב. חיוך של אב שרואה את ילדיו מסתבכים במשחק שלא מותאם לגילם או מנסים לצעוד בנעלים של הגדולים, מועדים, נופלים וממשיכים…
מכירים את התחושה המתסכלת שאין כל הלימה בין כמות השעות שהוגדרה כיממה מול עיסה מעיקה של מיילים, פתקים, תזכורות, רשימות, מקומות להיות, מחשבות שרצות…? וכולנו כאן דביקים ונוטפים מהעיסה הזו, מנסים להישאר שפויים, פרודקטיביים, רגועים, מיוחדים, אקולוגים, מודעים… ואם בחרנו במקצוע שכרוך בנתינה מהנשמה אז גם חובה עלינו להיות 24/7 נשמות טובות שמקשיבות, מטפלות, תומכות, עוזרות… ואז באים ימים שכאלו אשר נוגסים ברצון העז שלנו לשים נשמה ותוכן בכל היבט בחיינו. ולשם ימים שכאלו המצאתי לי את המונח זמנפש. זה זמן אשר מיועד להזנה ישירה של הנפש שלי וזה הפך לחובת הקיום שלי, אחרת אשתגע…
עבור כל אחד מאתנו המונח הזה- זמן לנפש, עשוי להתפרש שונה, אך נראה כי כולנו קולטים במה מדובר. אלו רגעים אשר בהם אנו מרגישים ניזונים, מתמלאים, שקטים, יצירתיים, עבורי אלו רגעים אשר בהם אני בהוויה טהורה ללא עשייה.
עבורי זמנפש קורה לפעמים ברכבת, כשאני בלי מחשב נייד, הטלפון על מצב שקט ואני עוצמת עיניים או בוהה בנוף. זמנפש מפתיע אותי שכאני בערסל בגינה כשאני שוב מגלה כי עשר דקות זה ים של זמן כשהגוף לא נוגע בקרקע… או מאוחר בלילה כשעשר דקות לפני הירדמות אני מצליחה לקרוא ספר, לאחרונה גם עשרים דקות של ריצה בשדות המושב עושה לי טוב לגוף ולנשמה… והזמנפש האהוב עליי ודווקא לא מתורגל מספיק לטעמי זה השנ"צ הקדושה, חובה לנשמה ולגוף.
ומה עוד אפשר לעשות כדי להאט את הקצב המשוגע? לעשות יוגה איטית ורגועה אשר מלטפת לנו את מערכת העצבים הפראסימפטטית. זו האחראית על מנוחה, עיכול והאטה. לשהות הרבה במרחבים פתוחים אשר יש בהם את ההזמנה לא לעשות כלום. להיות ב BEING ולא ב DOING.
כשאני חושבת על תנודות התודעה או על שטף המחשבות שעוברות בהבזקים במוחי, עולה בעיניי רוחי דימוי די "טכני": לוח הבקרה אשר בו משתמשים אנשי סאונד. עבור בחורה פשוטה שכמוני שמכירה רק ON/OFF ואת כפתור הווליום, הדבר מקסים אותי תמיד. רמת המורכבות וכמות הערוצים של הסאונד מיד מזכירה לי את כל חוטי המחשבות אשר משתרכים במוחי הקודח. הדימוי שעוזר לי להאט את הקצב הוא של הורדת כל המתגים נמוך יותר. לא כיבוי מוחלט וטוטאלי כי אם הורדת הווליום. נסו את הדימוי הזה בזמן מדיטציה.
התמזל מזלי לאפשר לתלמידים שלי מרחב שכזה. מרחב אשר מאפשר ישיבה שקטה, שהייה ארוכה בתנוחה, עצירה למחשבה חדשה או מבט חדש על דפוס מחשבה קיים. ואני עוברת בעצמי את התהליך במקביל לתלמידיי. ומהם אני לומדת, צומחת לעומק ולגובה. ולהם אני מודה כל יום.