khk

2006 ביקור ראשון בהודו

מחשבות על פשטות…

"לקחת את החיים ברצינות אינו אומר לבלות את כל חיינו במדיטציה, כאילו היינו על הר בהימליה או בטיבט העתיקה. בעולם המודרני עלינו לעבוד כדי להרוויח את לחמנו. אולם אל לנו להילכד בקיום של "תשע עד חמש", ולחיות בלי לראות את המשמעות העמוקה יותר של החיים. משימתנו היא להגיע לשיווי משקל, למצוא את דרך האמצע, ללמוד לא להתאמץ יתר על המידה בפעילות ועיסוקים חיצוניים, אלא לפשט את חיינו יותר ויותר. המפתח למציאת איזון שמח בחיים המודרניים הוא פשטות." מתוך ספר המתים והחיים הטיבטי.

יוגים יקרים, יוגיות נפלאות,

אני בדלהי מחכה לטיסה לארץ וחושבת על כל אחד ואחת מכם/ן, מעלה פנים לנגד עיני וגעגוע מציף ואני כבר רוצה לחזור, לתל-אביב החמה והדביקה ולסטודיו שבקיץ מגיע ל-50 מעלות בשיעור. בדלהי כל כך חם ולח שאני נזכרת בערגה בת"א של יולי אוגוסט… אני שמחה לחזור ומאושרת מהמחשבה שמחר כבר אהיה בבית עם כל הטוב שכרוך בחזרה הביתה והמפגש איתכם/ן. לכל אחד ואחת מכם/ן ישנו חלק נכבד באושר שידעתי בשנה האחרונה, בשקט הנובע מהידיעה שאתם/ן שם שוב ושוב, שיעור אחר שיעור.

תודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי לעסוק ביוגה, בתחום היחידי בחיי שבו הרגשתי אמיתית ובבית. תודה על כך שיש לי בדיוק מה שאני צריכה מהיקום. מקווה שגם השנה נוכל להגיע ולתרגל, שגם השנה אמשיך ללמוד מכם/ן כל כך הרבה.

ביום האחרון שלי פה אני חושבת מה באמת חשוב לי לספר, מה אחלוק עם אהוביי לכשאשוב? בכל זאת פעם ראשונה בהודו… נדמה שכבר הכל נאמר או נכתב על הודו, על הצבעים, האנשים, הריחות, הטעמים, הטקסים, האלים, הבלגן ברחובות והחושים! החושים שלא נחים לרגע, עוד בארץ התחלתי לחלום על הודו בשלל צבעים וברישיקש חלמתי בכתום עז…

אניח לתיאורים שלי את הודו, אתן למשוררים לפייט עליה באהבה…

חשבתי לספר משהו שקשור ביוגה, שהרי לשם כך התכנסנו. ביקשתי לנוח מלימודים שהרי בארץ יש לי מורים ומורות, תלמידים ותלמידות וקולגות אשר מלמדים אותי כל יום שיעור חדש על האסנה ועל החיים שאחד הם. מוגזמת הייתה הדרישה שלי מעצמי לנוח מיוגה דווקא ברישיקש "בירת היוגה העולמית". אז כמובן שלמדתי – פילוסופיה ואסנה ואתן לתרגול היומי שלי (הסדהנה) להשתרש ואולי עם הזמן אחלוק עמכם/ן.

יותר מכל אסנה מאתגרת או פראנאימה חדשה חשוב לי לחזור לדבר אשר מבחינתי מסמל את היוגה בצורתה הטהורה יותר מכל. הסדהנה (תרגול אישי) האישית שלנו המתורגלת יום יום מחוץ לסטודיו. בשיעוריי הרבים דיברתי הרבה על ארעיות, על המיתות הקטנות של מחשבות, רגשות, תחושות בגוף, שחרור האחיזה, שאווה אסנה (תנוחת הגופה) וכל מה שניתן ללמוד מתנוחה נפלאה זו. דיברתי גם הרבה על פשטות. פשטות באסנה כשישנה הבנה של האסנה, היכן אפשר להרפות והיכן אפשר להפעיל מאמץ ורק עם הבנה זו הופכת האסנה, גם אלו הנראות לנו מורכבבות, לפשוטה. למצב של גוף המכוונן כולו עם תודעה ונשימה. וזו הרי היוגה – איחוד הגוף בכל תנוחה עם תודעה שקטה ונשימות מלאות. אפשר לתרגל חודשים ושנים ופתאום בתוך תנוחה מסויימת מבינים מהי ההרפיה וכמה היא פשוטה…

פתאום זה קורה, משהו משתחרר ומרגישים רפויים. זה קורה לכולם (סוטרה 46 בפרק השני של פטאנג'לי אומרת "אסנה היא יציבה נוחה – Stirasukhamasanam  המשחק בין המתיחה להרפייה) באסנה כמו בחיים הכל פשוט וקל כשמודעים. מודעות זוהי מילת מפתח חשובה לתרגול שלנו.

אז רק שישה שבועות פה, לא מספיק זמן, לא זמן לצאת לטרקים ארוכים או ללמוד משהו לעומק אך בהחלט מספיק זמן על מנת שאקבל שוב אישור מהיקום שיש אמת באמירה שהכל פשוט כל כך..

כשאנחנו בשקט עם עצמנו, כמו בויפסאנה, ובמיוחד לאורך תקופה ממושכת קל לנו יותר להיות אמיתיים עם עצמנו ומשם עם הבריאה, עם כל אשר סביבנו. הרי בגרעין שלנו נועדנו להרמוניה עם היקום, הרמוניה המופרעת ביום יום ברעש ודרמות. כשסדר היום שלנו לא מאפשר לנו לשכב בשוואה האסאנה למשך 5 דקות אז קל לשכוח כמה פשוט הוא האושר. ופה, בהודו, כשחזרתי לפשטות של היום יום והרגשתי מאושרת היקום הזכיר לי כמה קל לגרום לאחרים לחייך, היקום כל הזמן מזמן לנו אפשרויות, רק להיות ערנים ומכווננים מעט ואז רואים כמה הכל פשוט וקל…

מבחינתי האושר נמצא בכל מקום שבו נהיה עם תודעה שקטה. כשאנו לא מודעים לגוף, מתעלמים מצרכים של הנפש אזי אושר לא יכול לצמוח, ובטח שלא נוכל לעשות אחרים למאושרים.

מרגע שהגעתי לרישיקש הרגשתי כמו חזרתי למקום אהוב ומוכר, הן הגוף והן המחשבה התאימו עצמן לאנרגיה שחשתי קורנת ממקום זה – קדושה ויראת כבוד בכל. הלכתי לישון, כמו שאני אוהבת ולא מתאפשר לי בארץ, בשעה 21:00, קמתי לפני הזריחה, כתבתי חלומות ומחשבות, מדיטציה, הליכה בטבע, יוגה, שקט מסביב ושתיקות ארוכות בשעות הצהריים ועוד סיבוב על גדות הגנגה בערב… אושר טהור.

ושם חזרה לי הידיעה כמה פשוט וקל לגרום לאחרים לחייך איתי.  למשל הסכמתי להצטלם עם כל משפחה הודית שראתה בי אטרקציה ועצרה אותי לתמונה אחת… עם החום והלחות אקט זה שחזר מספר פעמים ביום יכול היה בקלות להיות מסווג כמעצבן ומעיק, אקט זה הפך עבורי להזדמנות נהדרת לתרגל סבלנות (המצלמה אף פעם לא עובדת בצילום ראשון…) הזדמנות להיווכח כמה פשוט וקל להסכים לשתף פעולה עם משהו שבזמנים אחרים ואווירה אחרת יכול היה להראות לי כמטופש. פה ההתלהבות של ההודים מתיירים נראית לי אנושית וחביבה. ממש כמו שאנחנו מצלמים את הסאדואים והבאבות הם מצלמים אותנו.

הפעמים היחידות בהן לא הסכמתי להצטלם היו כשצעדתי מהאשראם לחדר עם בחורה אירופאית קצרת פתיל, היו לה סיבות מעניינות ולא משכנעות לשאלתי מדוע לא לשמח אותם עם תמונה אחת. הרגשתי שהיקום ממש שולח לי הזדמנויות לעשות טוב לעצמי, ואיך עם מעט מודעות אני גם מסוגלת להעביר את זה הלאה. שהרי אם פרחתי שם באור גדול אז למה לא לפזר קצת מסביב? זו כוונתי כשאני אומרת בסוף שיעור שאם חשנו רגע של אושר או שקט בתרגול נבקש לחלוק אותו עם מישהו, לאו דווקא מוכר ואהוב. אם אנו יודעים אושר ושפע, נהדר. השלב הבא הוא לבקש לחלוק זאת עם היקום באופן הפשוט והאנושי ביותר – במילה, במבט, בחיוך ואפילו במחשבה.

יש באמתחתי שלל דוגמאות למקרים אלו, איך שבהודו הרגשתי את החסד. האושר שבידיעה כמה הכל פשוט, התרגשתי מפרחים, זריחות, אבנים, אנשים והיקום הזה… התרגשתי מהפשטות, לאכול בננה כל בוקר ולתת לפרה או לקוף את הקליפה ולראות שמישהו נהנה ממה שנחשב לזבל עבורי. הידיעה שעוד מעגל קטן נסגר, נזכרתי במשפט האלמותי של אמי כשהייתי קטנה ולא רציתי לסיים את האוכל "יש ילדים רעבים בהודו"… חשבתי על כמויות המזון שבארץ מסווגות כזבל ופה היו מכלכלות כפר שלם. חשבתי על הרעב והסבל בעולם ואיך אם כולם היו מתרגלים יוגה אז בוודאי החלוקה הייתה יותר הוגנת והגיונית. הרי אחד הפירושים של המילה זה איחוד, אחדות. שלנו עם גופנו ותודעתינו, ומשם מתאפשרת אחדות עם היקום. כשאנחנו מבינים את הרעיון של היוגה, את האחדות בכל אז הנתינה הופכת לקלה יותר ומהנה יותר, אין עינייני רווח והפסד כי הכל נשאר במשפחה…

בהקשר זה אני נזכרת במשפט מוחץ שאני תמיד אוהבת להיזכר בו, אדם אמיד שואל את אמא תרזה כמה עליו לתרום, זו ענתה לו "תן עד שיכאב!!!"

כמה פשוט ככה חכם.

אני מאחלת לנו שנצליח להישאר כמה שיותר מכווננים בעדינות עם היקום, שניקח שאיפות עמוקות וארוכות יותר ועם כל שאיפה נשתחרר מעט מהציניות שכה קל לנו בחסותה, שנהיה תמיד דרוכים ומודעים למי שצריך אותנו והיכן אפשר לתת חיבוק, חיוך, מבט או פשוט לתת הכל עד שיכאב…

אמן! אום שנטי שנטי שנטי…

תודה על שאיפשרתם לי את המנוחה הזו.

אוהבת תמר