לפני כשבועיים נפרדתי מסבתי האהובה, תמר. סבתא תמו עלתה לארץ עם עשרה ילדים ומיד איבדה את בעלה, היא גידלה אותם לבד, ללא שפה/מקצוע או כסף… איכשהוא זה הצליח לה. חיים לא קלים היו לה ומאז שהיא הלכה לעולמה אני מקפידה לחשוב טוב טוב לפני שאני מתלוננת שקשה לי… נשאר לי רק טעם טוב ממנה: אני מודה על שזכיתי בילדות מלאת חוויות, זיכרונות, ריחות… מודה על שזכיתי לראותה שבועיים לפני מותה ועל שהצלחתי ללוות אותה בדרכה האחרונה בין בית החולים לבית העלמין. הרגשתי טוב להיפרד ממנה ממש פיזית וללטף את גופה נטול החיים, ללחוש לה באוזן שלא שומעת הבטחות לעתיד שלי ושלה, לנשק את ידיה הקרות שגידלו וטיפחו את הטוב שבי.
סטטוס שכתבתי בפייסבוק ביום מותה גרר מיילים אישיים רבים אשר היו ברובם תומכים אבל טמנו גם הרבה סיפורים של חברים על התחושה של לאבד סבא או סבתא. מסתבר שזה תמיד כואב, כנראה כי הסבים והסבתות שלנו מזכירים לנו את הילדות שלנו…
את השיר הזה אני מקדישה לה ולכל הסבתות והסבים שלנו. זהו שיר של רחל חלפי המשובחת…
קריאה מהנה
לא,
איזה יופי