ימין שמאל ואיפשהוא באמצע…

אז לא נעלמתי אני פה רק שהמלחמה הזו שיתקה אותי ונאלמתי דום.

התכנון שלי היה להתחדש באתר משלי ולכתוב ניוזלטר אופטימי אשר יספר על טיול מושלם בטורקיה (לפני הדרמות…) ועל כל ההתחדשויות בחיי. אבל המציאות שלנו בחיים פה מורכבת, שלא לומר מסובכת. האתר שלי עלה בד בבד עם המלחמה שלהגיד עליה "פרצה" ישמע מגוחך כמו לומר על פח של קומפוסט שיושב שבוע בשמש "הסריח". סליחה על הדימוי אבל הכל תסס פה גם לפני הטריגר האחרון…

אחרי שתיקה ארוכה אני פה לספר על מצב התודעה שבו המלחמה הזו תופסת אותי. חשבתי לצטט משהו חכם ויפה מספרות היוגה (לא חסר…), חשבתי למצוא תמונה ממיסה עם ציטוט מאיר עיניים אבל לא הצלחתי להסתתר מאחורי מילים שלא שלי. אז הנה אני פה. מביאה פה את הסיפור האישי שלי על נגיעות של ימין ושמאל בחיי ואני שבינהם…

הבית

גדלתי בבית ימני.

לא ממש הבנתי ימין ושמאל והחוויה הפוליטית הראשונה שלי היתה רצח רבין. האירוע תפס אותי בסלון עם אמי ואחי צופים בסרט ישראלי במוצ"ש רגוע בבית.

הסרט נקטע והחדשות פרצו למסך. לא אכביר מילים על איך העניין התקבל בבית. אציין רק שהתגובה הפחות חדה היתה אדישות… הייתי לפני גיוס ולמחרת נסעתי לחבר שלי בתל אביב. למזלי הוא היה מבוגר וחכם ממני ושאבתי ממנו הרבה השראה ויופי

האמת- לא ממש ידעתי מהו רבין ומה משנתו, פוליטיקה מעולם לא עניינה אותי אבל עד היום זכור לי הפער בין התגובה בבית ילדותי לאווירת הנכאים שהגעתי אליה בתל אביב, אצל החבר וכל מי שסבב אותו. המשכתי הלאה. בצבא הייתי עסוקה בניסיונות לברוח (לסיני…) ושוב פוליטיקה לא עניינה אותי כהוא זה.

אל המרחבים…

מיד אחרי הצבא ארזתי את עצמי ונסעתי בגפי לטיול ארוך ויסודי באוסטרליה. שנה שלמה ישנתי ברכב שקניתי וכל כולי הייתי מרוכזת בעצמי ובמסע המכונן של חיי.

מעבר לטבע האדיר, לנופים ולאנשים המיוחדים שנתקלתי בהם, אני זוכרת היטב איך בכל פעם שעצרתי לקנות אוכל או לתדלק הצצתי בעמדת העיתונים.

אתם יכולים לדמיין עיתונים יומיים שמדווחים בעמוד הראשי על אירוע ספורט חשוב? או על איזה ויכוח שהיה בפרלמנט? על סלבס שסרחו או על מחאה של אבוריג'ינים?… פעם אפילו שאלתי אוסטרלי מה זה העיתון הזה ולמה יש ספורט בעמוד הראשי?

הוא לא הבין את השאלה ושאל מאיפה אני.

במשך כל הטיול הזה הקפדתי להציץ בעמוד הראשי בלי לקרוא, רק להתרשם. והתרשמתי שאפשר לחיות גם אחרת. שהחדשות יכולות להיות משמימות ומשעממות ואנשים יכולים להיות נוחי מזג ונעימים. רצוי עם כוס בירה באמצע היום…
אבל לרגע לא חשבתי ששם מקומי. בשביל האוסטרלי שהתעניין בחיים שלי בישראל ותהה למה שלא אשאר שם באוסטרליה תרגמתי את המשפט "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת" אני אוהבת את הארץ שלנו ובאמת לא רואה עצמי חיה בשום מקום אחר בעולם הזה. אבל שם זה קרה – התודעה שלי החלה להיפתח והבנתי מדוע נאמר עלינו שאנו עם אשר חי על חרבו.

ראיתי שיש גם חיים אחרים, פחדים, תקוות וחלומות בגוונים שלא הכרתי.

 אוניברסיטה

עברו עוד כמה שנים ועוד כמה טיולים עד שהגיע הרגע שלי לקחת אחריות על עתידי ולכן נרשמתי לאוניברסיטה.

תואר ראשון דו חוגי- לימודי נשים ומגדר (ג'נדר נשמע יותר סקסי…) ולימודי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

התברכתי באח גדול ממני שנון וחכם אשר בשנים הללו נכנס חזק לסצנת האקטביסטים של תל אביב. "סלון מזל" עליו השלום היה הבית השני שלו.

במסגרת לימודי אנתרופולוגיה בחרתי לערוך את עבודת הגמר שלי על קבוצת אקטביסטים אשר אחי סיפר לי עליה, הם קראו לעצמם FoodNotBombs ומידי יום שני היו מבשלים כמויות אדירות של אוכל ויוצאים לחלק אוכל חם וטעים ברחובות דרום העיר.

המסר שלהם היה – די לכיבוש.  שימו אנרגיה על הזנה והעשרה של כולם ולא על פצצות…

דרכם שמעתי לראשונה את הטענה שהכיבוש תוקע את שאר האספקטים שלנו במדינה: חינוך, בריאות, רווחה ועוד.

איתם נסעתי להפגנות נגד גדר ההפרדה, דרכם ראיתי לראשונה בחיי כפר ערבי אמיתי. (ולא דלית אל כרמל לשם הייתי מגיעה בשבת עם המשפחה לאכול בזול…)

השעות שביליתי עם החבורה הצעירה הזו, הספרים שאחי בלע בשקיקה ואני אחריו, אינספור הרצאות על מצב הקיום שלנו פה ותודעת המלחמה אשר כולנו חיים אותה, כל אלו ועוד מפגשים מלמדים עם אקטביסטים הביאו אותי לראשונה להבין כמה הכיבוש הזה הוא רעה חולה ופוגע בנו במידה שווה לזו שפוגע בהם.

גם אם אני משלה את עצמי שחיי טובים, לימודים, יוגה, ילדים, זוגיות ופרנסה טובה, הכיבוש הזה פועם בי אם ארצה או לא ארצה. בתוך עמי אני חיה ולא משנה כמה ארפד את עצמי ב"חיים טובים" הנפש שלי היא חלק מנפש של עם. הסיפור האישי שלי שזור בסיפור העם שלי.

לראשונה הבנתי כמה לא מלמדים אותנו כלום בתיכון, על האחר, הזר והמפחיד הזה שנקרא ערבי.

איך זה שכמעט מחצית חיי המציאות של הקיום פה היתה כה שטוחה עבורי- יש ערבי והוא מפחיד.

לראשונה הבנתי כי גם בזמנים של שקט אנו חיים ונושמים מלחמה ושנאה.

ופחד.

אני מפחדת לצעוד לבד בשדות וביער הקסום שמקיפים את ביתי, מפחדת להשאיר חלונות פתוחים כשאני לבד בבית ובכלל מפחדת. בימים אלו יותר מתמיד…

ההתמדה שלי עם השמאל היתה כל עוד כתבתי את המחקר הקטן על החבורה הזו, אח"כ כבר לא המשכתי לצעוד או למחות איתם.

מודה שאין בי את הלהט ואת הכוח לקחת אידיאולוגיה ולהפוך אותה לעור השני שלי… אז זנחתי את תקופת האקטביזם הזו בחיי והמשכתי הלאה

בשלב הזה כבר הכרתי את היוגה. פתאום נפתח בתוכי שקט גדול שלא הכרתי לפני והרגשת חיבור עמוק ופשוט לכל צורות החיים והקיום.

אבל הבנתי משהו- משהו שמלווה אותי עד היום…

היום…

הקשר היחיד שלי עם ערבים הוא רק כשהם נותנים לי שירות: המנקה שלי בבית, השליח של הירקות האורגניים וכל אותם בעלי עסקים בכפרים אשר מסביב לאזור מגוריי. אה, וברכבת לעיר, פעמיים בשבוע…
אני לא יכולה לדמיין מצב שבו אני אעניק להם שירות כלשהוא, למשל שיעור יוגה. לא מעלה בדעתי תלמידה שתגיע אליי מאיזה כפר בסביבה.

הקשר שלי עם בני דודנו הוא כמעט ולא קיים. שקוף ונסתר.

אבל הם בתוכי. ובתוככי כל אחד אשר צועק מעל דפי הפייסבוק "מוות לערבים"…

לא משנה כמה נתכחש לכך – שנאת האחר שלצערי פושה פה בקרב רבים מתישה ומכערת את הציפור הזו שנקראת נפש. ממש ממש באותה מידה שאהבה מרפאה ומחזקת את הנפש.

אני מודה על כל דקה כפול ארבע שנים של לימודים ששינו את התודעה המצומצמת איתה הגעתי לאוניברסיטה, מודה על מפגשים עם אנשים אשר מקדישים את חייהם לשלום. אני לא שם בכלל אבל מעריכה כל מאמץ של כל קבוצה באשר היא אשר כולל בתוכו הידברות חכמה עם מאמץ לצאת מתוך הגבולות המצמצמים של "אני" ושל "מגיע לי".

חינוך והשכלה היו השער שהעביר אותי מימין לשמאל
יוגה איזנה אותי איפשהוא באמצע

מאחלת לנו ימים של שקט.

לא של הפסקת אש אלא של תיקון עמוק ויסודי אשר בא מתוך הבנה עמוקה של מורכבות הסימביוזה שלנו ושלהם.

אני מביאה פה לסיום ציטוט של אחד חכם ומפוכח ממני:

"עזה מטשטשת בתוכנו את קו ההבדלה בין בריאות הנפש למחלה. מה נורא המקום הזה, בחרפת הרעב שלו ללחם ולחיים… מה יש בה, בעזה, שמוציא אותנו מדעתנו: היא מפחידה אותנו, מעצמנו. מה עוד נעולל להם ולנו במפגש הנואש בין דור שלישי לשואה ודור שלישי לנכבה. עזה היא הצלקת הכי מכוערת על פנינו, שאותה אנחנו מנסים שוב ושוב למחות בחמת זעם, ובכל פעם הפצע נפתח. גולדה־חסודה אמרה, שלעולם לא נסלח לערבים, שמכריחים אותנו להרוג בהם. "צוק איתן" מחייב עדכון: לעולם לא נסלח לפושעים האלה, שגם אותנו הופכים לפושעי מלחמה"