כן כן. אני יודעת. נעלמתי (וגם נאלמתי…)
אבל יש לי אישור מהרופא.
עברתי הריון אשר אתגר אותי מכל מיני כיוונים לא צפויים ומצאתי שאין לי מה לומר ואז התחפרתי פנימה במשך תקופה ארוכה.
ועכשיו עם בוא האביב אני מציצה החוצה לראות עולם…
ולשאלתכם – מה שלומי?
אני בעיקר בהתפעלות מהלידה שהיתה קלה (יחסית…) ומכך שיש לי תינוק בריא שהתאהבתי בו מהרגע שיצא ממנו.
שמו סול. שמש בספרדית. נשמה באנגלית והוא הילד הרביעי בבית אבל הראשון שלי ושני אוהב, בעלי.
אני צמודה אליו כבר שבעה שבועות ונזכרת איך הטוטאליות של גידול תינוק ובכלל גידול ילדים היא כמו מפעל אנרגטי ששואב ומרוקן מכל כוח אבל באופן פלאי גם ממלא ונותן כוח חיים חזק והכל קורה באותו הרגע.
ההנקה כל היום יוצרת מצב שבו יש לי זמן מבורך למחשבות אשר מן הסתם הן הרבה סביב הורות וילדים, ריכזתי פה כמה מהן
קריאה מהנה
תמר
דודות
דודות זה מוסד שלא מחייב בהכרח קשר דם… אלו פשוט נשים שתפקידן מאד ברור כשמדובר בתינוקות, ואני שמחה לבשר כי לפעמים הן צודקות, אבל רק לפעמים… לדוגמא:
"זה עובר מהר, תהני מכל רגע" (צודקות לגמרי. רגע אחד לא שמתי לב וכבר הילדה שלי בת החמש מבקשת פרטיות ונועלת את הדלת…)
"עם בנים זה אחרת מבנות" (אבל רק שלא יגידו לי שהוא המאהב שלי, זה צורם…)
"כשהוא ישן תלכי גם לישון" (כ"כ חכם ונכון אבל לא קל ליישום)
כמו הגדולים
אמירה נוספת של דודות (שאני אישית לא מתחברת אליה) היא שכאשר תינוק זכר מתחיל לחייך אז מיד מוצמד אליו הטייטל "פלרטטן" או "שרמנטי". כל דבר מעולם הגדולים אשר "מולבש" על ילדים תמיד גורם לי אי נחת. כנ"ל גם לגבי בגדים- יש לבנאדם הזדמנות פעם בחיים לדמיין, לדבר, להתלבש ולחשוב כמו ילד… אז למה להלביש אותו כמו מבוגר???
אני כ"כ מבואסת כשהילדה שלי בת החמש רוצה ללבוש רק צמוד ולא שמלות מסתובבות של ילדות…
פינוק
עוד מנטרה של הדודות: "שלא יתרגל לטוב" או "שלא יצא מפונק". לא מזמן שמעתי את זה כשהחזקתי את סול המון זמן על הידיים. בכלל הוא המון על הידיים, שלי, של אבא שלו, של הסבתא… אני מרבה לחשוב על זה, על הגישה הזו. כולנו גדלנו עליה ועד היום היא עוד נותנת אותותיה.כולנו הפנמנו שאם יהיה לנו קצת טוב ונעים ורך וענוג אז סביר להניח שיצא מאיתנו גוש רכיכה ולא בן אדם חזק, שורד ועצמאי.
כולנו גדלנו על האקסיומה שרק כשהולך קשה אז מתחשלים, לומדים ומתפתחים ולפרות הנקטפים יש טעם מתוק יותר…אבל כשאני עוצרת לחשוב על זה אז למה בעצם שלא ארצה שהילד שלי יתרגל לטוב? האם זה נכון לפחד מהעתיד שבו הילד אולי יהיה מפונק ולחסוך ממנו כאן ועכשיו חום ואהבה?
בכי
שמתי לב לתופעה מעניינת: באים לבקר אותי חברים ומשפחה. כולם שמחים ומתפעלים מהקטנטן ואני שואלת אם רוצים גם להחזיק, לא רק להסתכל.
ואז ברגע שהוא ניתק ממני מרחפת באוויר שאלה הרת גורל- יבכה או לא יבכה?
מצחיק לראות איך אנשים בוגרים מלאי בטחון וכוח מתפתלים באי נוחות אל מול תינוק בוכה…
תמיד אלו שעדיין אין להם ילדים לוקחים את זה אישית ובטוחים שרק אצלם הוא בוכה ושהם לא ראויים להחזיק תינוק…
ואיך הבכי הזה גורם לחוסר שקט גם אצל אנשים אשר כבר גידלו ילדים אבל רק עבור אמאבא הבכי התינוקי הזה הוא רק איתות על אי נוחות ולא איזה טענה אישית או סיבה להילחץ במיוחד…
שירי ילדים
במהלך היום אני שמה לסול את המוסיקה שאני שומעת:
בפלייליסט של אסף אבידן אני מריצה קדימה כשהוא צווח (אסף, לא סול…)
בפלייליסט של ה red band אני לא מריצה קדימה. הכל שם מתאים לנו…
בפלייליסט של שיעורי היוגה הוא נרדם הכי טוב כמובן….
אבל בלילות כשאני קמה כל שלוש שעות להניק אני מוצאת עצמי ללא מאמץ מיוחד חוזרת לשירי הילדות שלי והמילים שקרוב ל 30 שנים לא שמעתי חוזרות וממלאות אותי. איכשהוא השירים הללו (פלוס הורמונים…) מעציבים אותי כל לילה מחדש ודמעה מתערבבת עם חלב (לא באמת, רק דימוי יפה…)
אני מבינה כי זה לא ממש השירים , יותר ההקשר והפריטה שלהם על העצב המיוחד שנקרא "חזרה לילדות".
השבוע נזכרתי בספר שנראה לי אז ענק בשם "לשיר עם אפי נצר" וממנו אמא שלי היתה שרה לנו שירים כמו דוגית נוסעת, זוהי יפו, הליצן העצוב . שירים שעכשיו אני שרה לו.
זהו…
תודה שקראתם
נתראה על מזרון היוגה
תמר