11659540_10153473065601450_3176645142710083442_n

סיפור על אמא עייפה וילדה שלא מוותרת…

שוב זה קורה
לילה בלי שינה
מחצות מתחילה אוטוסטרדה בין החדר שלה לחדר שלי
מאז שסול נולד, אמור באה אליי למיטה ומבקשת שאבוא לישון איתה
אני מרדימה אותה וחוזרת למיטה שלי.
בשעה 3, 4, או 5 אחד מהם שוב קם.
האחד רוצה לאכול, השנייה רוצה שאשן איתה…
ב 6 בבוקר היא קמה סופית ומבקשת שנשחק קלפים…
ב 8 לוקחים אותה לגן אבל אי אפשר לחזור לישון כי סול אוהב לעשות צחוקים בין 8:00 ל 10:00 בבוקר
ואז הוא נרדם
פה זה השלב שאני אמורה לחזור לישון, אבל לא תמיד אפשר להירדם שוב… קל בתיאוריה קשה בפרקטיקה
וגם ב 13:00 אני כבר יוצאת להביא אותה חזרה מהגן….
איך אפשר לתפקד שוב עד הלילה בלי הפוגה קלה באמצע ? שלא לומר שנ"צ…
ב 15:00 אם סול ישן אז אני מודיעה לה שאני גם הולכת לנוח חצי שעה.
אבל מאז שהוא נולד היא לא מסכימה להיות לבד
אז אני מוצאת עצמי מתחננת לחצי שעה לעצום עיניים בשקט, בחושך…
כי בשלב הזה של היום אני מותשת.
עצבנית.
מבולבלת.
חסרת אונים.
כל הכוח, היופי והשקט שלי נעלמים בעייפות הזו
אני, האמא החזקה והגדולה שלהם, מוצאת עצמי סמרטוט חסר כל ייחוד וכוח רק כי העייפות הזו היא בלתי נתפסת.
הכל כואב.
העצבים פרומים וחשופים. אני הכי שונאת את עצמי במצב הזה.
ואני מולה. היא רואה אותי ככה חלשה…
אחרי אינספור בקשות והבטחות היא מסכימה לראות סרט במחשב (ראיתם פעם ילד/ה שלא אוהבים לראות סרטים במחשב??!!!)
אני שמה לה רצף סיפורי ילדים. כל אחד 15 דק ומבקשת ממנה שתקשיב לשני סיפורים ואז תעיר אותי. חצי שעה זה כל מבוקשי
אני מחשיכה את החדר ונכנסת מיד למיטה, כל דקה חשובה. למרות שהגוף דרוך שמא ההפרעה תגיע אני מצליחה להירדם
ואחרי חמש דק היא אכן מגיעה
פותחת את הדלת ומבקשת "אמא… תהיי איתי"
אני לא יודעת אם זה רק אצלי
אבל כשאני כ"כ כ"כ עייפה, לישון לחמש דקות זה עוד יותר גרוע מלא לישון כלל…
עכשיו אני מבינה למה מניעת שינה נחשב לעינויי בחקירות
ואני מבינה גם עוד משהו מזעזע- איך השילוב הזה של נפש לא בריאה+עייפות יכול להביא נשים למצבים אלימים כלפי ילדים
גם לי זה עובר בראש ומרעיד את הידיים…
אבל אז אני עושה בחירה בין להיכנס לסבב שני של ניסיונות לישון שנ"צ או פשוט לוותר, לקום, לאפשר לעצמי קפה נוסף ורצוי שוקולד ליד…
תמיד אני בוחרת באפשרות השנייה, מכינה לי קפה ומחבקת את הילדה שלי/ הילדה שבי…
ותוך כדי חיבוק אני נזכרת בתחושה של עצמי כילדה כשאמא שלי ישנה את שנת הצהריים הקדושה שלה
איזה פחד ומתח היה בבית סביב השעות 14:00 עד 16:00
לא העזנו להפריע לה כלל, לא העלינו על הדעת להעיר אותה
בטח לא להוציא משפט תמים ומתוק כמו "אמא תהיי איתי"
היינו הולכים על קצות האצבעות בשעתיים הקדושות הללו
מחכים שהיא לבד תקום ותמלא את מבוקשינו
היינו לבד לגמרי בשעתיים האלו, לבד לא רק בפיזי…

השבוע סיימתי ללמוד עם שי אור קורס "מלווי צמיחה" שנמשך 10 חודשים ויימשך גם שנה הבאה
שי הוא מורה ומטפל, כתב את הספר הנפלא "הורות כמעשה ניסים"
כשקראתי את הספר לפני שנה רציתי מיד ללמוד מהאדם שכותב ככה על הורים וילדים, על אנושיות ועל ריפוי
אחרי 12 שנים שבהם למדתי רק יוגה נפתחתי מחדש לעולם אחר.
עולם שנקרא "אנושיות מרפא".
בהקשר של הסיפור שסיפרתי למעלה, שי כותב בספרו על תהליך בשלושה שלבים שהילד עובר מול ההורה:
שלב הבקשה– זו יכולה להיות כל בקשה של הילד מההורה. תקני לי גלידה/תהיי איתי בצהריים/תראי אותי מופיעה בטרמפולינה
ולנו כהורים כיום או להורים שלנו בעבר ישנן אלף ואחת סיבות להתעלם מהבקשות האלו. ויש לנו גם אלף ואחד תירוצים להתעלמות הזו…
הרי לרוב התעלמו מהבקשה שלנו שוב ושוב ואז הגיע השלב השני:
שלב הדרישה– זה השלב שבו עדיין האמנו בהורים שלנו אבל פה כבר הרמנו את הקול, היינו נודניקים, עשינו בושות, השתוללנו…
רובינו חושבים על ילדים ומיד חושבים על הקטעים הללו.
על הסצנות ליד הקופה בסופר…
פה כבר יש מתח וכעס של שני הצדדים
פה הילד כבר לא מושך בשרוול בעדינות, כי זה לא עבד לו בשלב הקודם.
במציאות הגלויה זה יכול להיות תינוק שלא ישן, ילדה בת שלוש שלא עוזבת את אמא שלה, ילד בן ארבע עשרה שמשגע את דרי הבית באובססיה שלו לניקיון ועוד ועוד….
פה הילד הוא כבר מרגיז/ משפיל/ פוגע ומביך.
רק שיעצרו להקשיב לו
ופה עוד אפשר לעצור ולהקשיב מה הילד שלנו מבקש מאיתנו.
פה עוד לא מאוחר. הילד שלנו לא ויתר עלינו, הוא צועק "תראו אותי, תהיו איתי" גם אם זה בצורה של "תקנו לי גלידה!!!"
את רובינו לא שמעו גם בשלב הזה וכך הגיע השלב המצער והאחרון:
שלב הוויתור– רובנו ויתרנו על ההורים שלנו כבני ברית, כשותפים לחיים. פה כבר יש עלבון, ריחוק צער…
שוב ושוב ניסינו למשוך את תשומת ליבם ונתקלנו בחומה אטומה ולכן ויתרנו.
המשכנו לתפקד עימם ביחסי הישרדות אבל לא מעבר לכך
"כשילדנו עומד בדרכנו ומשבש את חיינו, זה לא מרוב ייאוש שלו מאיתנו אלא מרוב האמון שהוא נותן בנו"

ילדתי האהובה אמור. מלאת שמחה,תנועה, יופי, ריקודיות ומקוריות עוברת תקופה לא קלה עם האח החדש.
היא נעה בין אהבה ענקית ליצור הפלאי שהגיע לחייה לבין כעס על שלקח לה את הבלעדיות שלה עם אמא
הכעס הזה יוצא עליי בכל מיני דרכים ובכל זאת אני מקווה שהיא תמשיך "להציק" לי שאהיה איתה, שהיא לא תוותר עליי
שלא תפחד ממני באמת גם כשאני מנסה להיות הכי מפחידה…
שתדע שתמיד אפשר לבוא אל אמא למיטה לחיבוק, בכל גיל
ומה שמבחוץ עשוי להיראות כילדה מפונקת/ שתלטנית ואמא חלשה זה למעשה קשר חזק של אהבה בינינו.
הודות ללימודים עם שי אור יש לי את השפה להסביר לעצמי את הקשר הזה…

ולסיום, תמונה של אמא עייפה עם כוס קפה משובח וילדים אהובים…

11539665_10153473067531450_2951836475848957599_n