הנה זה בא וזה הגיע מהר
גיל 38
הגיל הזה שכבר יותר קרוב ל 40 מאשר ל 30 וכבר ימים רבים שיש בי איזה רחש פנימי שאפשר לקרוא לו חשבון נפש אבל זה יהיה כבד מידי בשביל מה שקורה לי בפנים.
השיא של הרחש הזה היה החודש כשלקחתי לי סופ"ש חופש מהמשפחה וירדתי לערבה לסדנת יוגה, בערב יום שישי לקחתי לי זמן לבד במדבר החשוך עם מוזיקה טובה ועם עצמי לבד לגמרי.
עם רוח מדברית קרירה ושאיפות עמוקות הבנתי שכנראה לעולם לא יגיע הרגע הזה אשר בו "אשב על המרפסת ואספור ציפורים נודדות"
הרגע שבו הכל יהיה מסודר ומאורגן ואיזה שקט מופתי ישרור מסביב
הרגע שבו אשב לי בנחת עם כוס קפה ושוקולד מעשה ידיי ואביט על עץ הפומלות
הרגע שבו אגיע לקרוא את הספרים שעוד מגיל 15 הבטחתי לעצמי לקרוא (איין ראנד, חכי לי, אני כבר באה…)
הרגע שבו אהיה מרוצה לגמרי ואפסיק להתעסק בגוף שלי, בילדה שלי, בילדה שבי, ביוגה, בפרנסה ובזוגיות
אין את הרגע הזה
הוא לא קיים
הוא פיקציה אכזרית שכנראה מאמללת אותי כשאני נאחזת בה יותר מידי
הבנתי שהחיים הם עבודה מתמדת על רשימה אינסופית של עניינים שמעסיקים אותי
הם לעולם לא יסתיימו ולא יפתרו באמת, רק אולי אולי במקרה הטוב יחליפו גוון או טון.
הם לעולם לא יסתיימו ולא יפתרו באמת, רק אולי אולי במקרה הטוב יחליפו גוון או טון.
הבנתי שאמנם הילדה שלי היתה בת שש החודש ועדיין הדבר שהכי לא התרגלתי אליו זה שאני אמא.
תמיד אני מרגישה לא מספיק רצינית, אחראית, מסורה, מפוקסת, מעורבת
לא מספיק משהו. איזה רכיב סמוי שלא קיים בי ואמור להפוך אותי מסתם בחורה סבבה לאמא.
אין יום שאני לא מופתעת מהעניין הזה ובדרך גם נוסף לו עוד ילד
ואין לתחושה הזו כלל קשר לכך שאני חושבת שאני אמא טובה.
שאני רצינית, אחראית, מסורה, מפוקסת ומעורבת בדיוק במידה הנכונה לי ולילדים שלי
שאני רצינית, אחראית, מסורה, מפוקסת ומעורבת בדיוק במידה הנכונה לי ולילדים שלי
(עוד דבר חדש ומוזר "הילדים שלי" )
הכל בסדר ואני שורדת את התפקיד, אבל דוגרי- דמיינתי את זה אחרת…
עוד הבנתי שהוראת היוגה היא המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהיקום ושאני ברת מזל גם להעביר את זה הלאה.
הבנתי גם שאני כבר זמן רב נוטה להזניח או לשכוח שיש לי מתנה לתת וכי עליי להשביח ולהזין את החלק הזה בי על בסיס יומיומי על מנת שלא אקפא על שמריי.
הבנתי גם שאני כבר זמן רב נוטה להזניח או לשכוח שיש לי מתנה לתת וכי עליי להשביח ולהזין את החלק הזה בי על בסיס יומיומי על מנת שלא אקפא על שמריי.
היתה לי שנים תמונה שלי בגיל 40 כבר מלמדת קורס להוראת יוגה. ככה הבנתי את ההתפחות שלי ביוגה.
במדבר החשוך באותו יום שישי הבנתי שהכיוון שלי הוא לא התפשטות אלא התעמקות.
אין לי מה להתרחב, יש לי מה להעמיק.
עם ההיריון והלידה התרחקתי מהיוגה שלי והגיע הזמן לחזור הביתה. לחדד את ההוראה שלי.
הבנתי במדבר שאני יכולה להיות מורה טובה גם "רק" לחמשת הנשים שמגיעות אליי באדיקות כבר ארבע שנים ועושות אצלי יוגה בסלון בשיא האינטימיות של הבית שלי. שהשיאים והתהילה של המקצוע הזה יכולים גם להיות מפורשים באופן אחר. זה הקל עליי להבין שאני כנראה "רק" מורה ליוגה ולא המורה ליוגה…
הבנתי במדבר שאני יכולה להיות מורה טובה גם "רק" לחמשת הנשים שמגיעות אליי באדיקות כבר ארבע שנים ועושות אצלי יוגה בסלון בשיא האינטימיות של הבית שלי. שהשיאים והתהילה של המקצוע הזה יכולים גם להיות מפורשים באופן אחר. זה הקל עליי להבין שאני כנראה "רק" מורה ליוגה ולא המורה ליוגה…
עבורי חלק מלחזור הביתה זה קודם להיות בבית, ממש פיזית בבית שלי שהוא בגבעת עדה היפה והאהובה שלאט לאט הופכת להיות לי יותר ויותר בית.
ולכן החלטתי לעזוב את הוראת היוגה בתל אביב.
לפני שנתיים מכרתי את המרכז ועוד המשכתי ללמד שם והשבוע גם הפרק הזה בחיי מסתיים עם הרבה שמחה ואהבה.
שמחה על שיהיה לי יותר זמן ללמד בבית, אהבה גדולה למקום שתרם לי הכי הרבה חוויות ותובנות ושיעורים לחיים.
אין הרבה דברים קבועים בחיי, אבל השיעור של ראשון ב 11:00 במתחם באזל היה עבורי סלע איתן מזה תשע שנים והנה גם זה מסתיים עכשיו. אני נפרדת מהתלמידים שהגיעו אליי במשך שנים וזה בסדר גמור. משאירה להם טעם טוב וסקרנות ליוגה חדשה בחייהם.
הנה שיר שאני מניחה פה לפרידה
הַגוּף הוּא הַסִּבָּה לַאַהֲבָה
מאת: יהודה עמיחי
הַגוּף הוּא הַסִּבָּה לַאַהֲבָה
אַחַר-כָּך הוּא הַמִּבְצָר הַֹשּוֹמֵר עָלֶיהָ
אַחַר-כָּך הוּא הַכֶּלֶא שֶל הַאַהֲבָה.
אֲבָל כְֹּשֶהַגוּף מֵת, הַאַהֲבָה יוֹצֵאת חָפְשִית מִתּוֹכוֹ
בְֹשֶפַע גָּדוֹל.
כְּמוֹ מְכוֹנַת מַזָּל שֶנִֹשְבְּרָה
וּבְבַת-אַחַת שוֹפֶכֶת מִתּוֹכָה
בְּצִלְצוּל רוֹעֵם אֶת כָּל הַמָּטְבְעוֹת
שֶל כָֹל דוֹרוֹת הַמַּזָּל.
השיר מתוך "מאדם אתה ואל אדם תשוב"