שנה שעברה אחותי לקחה את ילדתי אמור, אז היתה בת שש, ללונה פארק.
הן חזרו משם עם חוויה אשר הדביקה ביניהן עוד קצת והאמת, קינאתי ורציתי גם.
הבטחתי לה כל השנה כי בחופש הגדול אני אקח אותה לשם שוב, והפעם רק שתינו.
וכך הגענו במוצ"ש האחרון מגבעת עדה השקטה לעיר הגדולה.
דבר ראשון שקלטתי והתפלאתי על כך זה מיעוט האנשים, קופות ריקות, תורים ריקים ובהרבה מתקנים המפעיל מחכה שהמתקן יתמלא… לא לזה ציפיתי. היו רק שני מתקנים שבהם ממש חיכינו בתור. חייכתי בשמחה והרגשתי ברת מזל.
לא להרבה זמן.
מנת הפתיחה היתה גלגל ענק, כבר שם כשהתחלנו להתרומם מעלה הרגשתי אי נוחות בבטן. כמובן שהתעלמתי כי כ"כ חיכיתי לערב הזה איתה…
ומשם דהרנו לרכבת הרים. אמור וכולם צרחו בטירוף ואני לתומי ניסיתי להרגיע אותה ולא קלטתי את מהות הצרחות. ירדתי מהמתקן עם רגליים רועדות מעט וחוסר חיבור לקרקע, הייתי חייבת לשבת אבל בגלל שאמור כבר הכריזה כי "עם דודה עדן יותר כיף" אז המשכנו הלאה, הפעם למתקן פשוט יחסית והעיקר- מחובר לקרקע: רכבת שדים, או כמו שאמור אוהבת לומר: "אההה, בקטנה"…
אח"כ אמור סחבה אותי לספינת פיראטים סוערת במיוחד. משם ירדתי עם דופק מואץ, מזיעה, רועדת ובעיקר חייבת איזה אסלה להתייחד איתה. אמור ממש בכתה כשביקשתי ממנה רגע הפסקה ללכת לשירותים… לא לזה היא ציפתה.
אני כמובן לא רציתי לסגת אחורה ולהכריז שכל העסק הזה לא בשבילי… לא יכולתי לעשות לה את זה. פשוט קיוויתי ששאר המתקנים יהיו על הקרקע.
טעיתי.
גם בקולנוע תלת מימד דאגו לשקשק את הכיסאות, להשפריץ עלינו מים ורוח ולהחריש את האוזניים בווליום עצום.
"שיא" הבילוי היה בנדנדת ענק. המילה ענק מתגמדת לנוכח המתקן הזה. מתיישבים בכיסא נדנדה המותאם לשניים, נאזקים היטב בשתי שיטות שונות (כבר סימן לבאות…) והכיסא מחובר למתקן עצום שנוגע בשמיים.
השיא של הסיוט היה אי שם בשמיים.
סיבובים מהירים+גובה שממנו רואים את כל גוש דן.
נאלמתי מרוב פחד. הבטן שלי כבר התיישבה לה סופית בגרון והלב דפק מהר.
אמור צרחה בטירוף וכשירדנו משם היא דילגה לה לאדמה כאילו כלום לא קרה.
ואני?
לא יכולתי לעמוד. פשוט כך.
נשענתי עם הידיים על הברכיים מחכה שהסיוט הזה יעבור. הרגשתי שאם אנסה לעמוד פשוט אפול לרצפה.
איש בטחון חביב שבדיוק פתח לעצמו פחית קולה (zero!!) ראה אותי ככה ומיד בא לתמוך בי.
הוא הוביל אותי לספסל והכריח אותי לשתות את הפחית שלו.
התיישבתי ובכיתי. זה היה בכי מאופק, כזה שרק מדגדג את מה שבאמת מתחולל לי בפנים. אמור כעסה עליי מאד, היא היתה נבוכה וזועמת והטיחה בי שעכשיו בטח לא נלך לשום מתקן. אנשים הביטו בי בחמלה. סיטואציה לא קלה…
ואני לא ציפיתי ממנה לאמפתיה. אמא עשתה לה בושות וגרמה לה לאכזבה, היא כעסה עליי ולא חסכה את זה ממני. איכשהוא הבנתי לליבה והתגובה שלה נראתה לי בריאה ונורמלית. ובכל זאת לא ויתרתי, ביקשתי ממנה לשבת לידי רגע והדבר היחיד שנראה לי הגיוני לומר לה זה שאמא מפחדת. פשוט ככה. מפחדת מהגובה, מהמהירות והתנועה.
נזכרתי איך מאז שהיא נולדה בכל ביקור בגן שעשועים אני ממש נמנעת מקרוסלות ונדנדות. זה בא לי לא טוב, הסיבובים והנדנוד.
אז מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשבאתי איתה לפה?
עם האורות החזקים וההמולה סביבי הרגשתי לא קשורה בכלל למקום הזה. הרגשתי כ"כ רע, פיזית ורגשית. בילוי ששנה חיכיתי לו הפך לסיוט עבורי.
אחרי עשר דקות הפסקה הבטחתי לה שאני פה איתה ממשיכה ונעשה כל מתקן שהיא רוצה, רק לא באוויר, בסיבוב או בנידנוד, מה שלא השאיר לנו הרבה אופציות…
התיקון לערב הזה היה בשני סיבובים כייפים במכוניות מתנגשות וסיבוב אחד על פיל קטן שמיועד לגיל 3… איכשהוא היא יצאה משם שמחה תוך שהיא מכריזה ששנה הבאה תלך איתי ועם דודה עדן אבל אני רק אחכה להן בספסל…
נכנסנו לרכב כשאני עוד רועדת בתוכי, הרגשתי שעברתי משהו חזק ומטלטל בגוף, משהו שבהכרח משפיע לי על הנפש.
בהרצליה אמור נרדמה ואני התחלתי שוב לבכות, הפעם כבר בלי מעצורים.
עצרתי בצד להירגע כי לא יכולתי לראות את הדרך מבעד לדמעות. נהגתי 70 קמ"ש כל הדרך וברגע שהתיישבתי בסלון עלה בי עוד גל עצום של בכי.
במקלחת שוב התפרקתי בבכי ולסיום במיטה תוך ניסיון לתרגל נשימות מרגיעות הגיע שוב, גל עצום של כאב לב וגוף עלה בי ובכיתי.
ועם הבכי באו גם מחשבות קשות, מכאיבות. על הורות, על היוגה, על עצמי, על התבגרות… כאילו שתיבת שרצים נפשית נפתחה לה וכל הג'יפה שלי יוצאת עכשיו החוצה. לילה שלם ויום שאחרי עוד הייתי בזה.
אבל אט אט הכל התחבר לי ונפלו האסימונים, הנה הם פה מונחים לפניכם:
דבר ראשון זו החוויה הפיזית הקשה שעברתי, הרי עליתי על מתקנים שבהם קשרו אותי היטב, לא היתה לי שליטה או יכולת להפסיק באמצע, ולא, לא התמסרתי בכלל… בעודי קשורה היטב גם טולטלתי קשות, נזכרתי בציור המפורסם של חקירות השב"כ שבו אסיר אזוק לכיסא ומטולטל. נדמה לי שזה כבר לא חוקי היום…
והמחדל היה שכל הזמן הזה שתקתי.
רציתי להיות שם בשבילה יציבה וחזקה בעוד שהיא צורחת בטירוף.
ופה קבור הכלב.
"במצב של לחץ או בעיתות חירום אל מול איום פתאומי וקיומי מערכת העצבים הסימפתטית (Sympathetic) אחראית להפעיל את תגובת "הילחם-או-ברח" המנתבת מחדש את מערכות הגוף לטובת ריכוז המשאבים אך ורק במערכות ואיברים החיוניים להכרעתו של המצב על חשבונן של מערכות שיגרה שאינן חיוניות להישרדות המיידית." תגובת הילחם/ברח/קיפאון FFF
התגובה הבריאה היתה לצעוק את הסטרס הזה החוצה. ואני נאלמתי דום. קפאתי. Freeze מוחלט.
כולם סביבי צרחו כמו שצריך ואני אגרתי את זה בפנים. זה הסביר לי את מהות הבכי העצום שיצא ממני בשעות שאחרי.
רואים את זה בסרטי טבע, איך אחרי ציד חייתי החיה שטרפה תנער את ראשה חזק, תשאג/תנהם, תזיל ריר ועוד. זוהי פריקה של סטרס אשר נאגר לה בגוף. שם בטבע החיה לא מחשבנת, היא צורחת ומשתגעת וממשיכה הלאה.
במערכת הפזיולוגית האנושית שלי הייתי עצורה כ"כ והגוף היה חייב להוציא את זה החוצה. הבכי אח"כ היה הדרך של הגוף שלי לפרוק מתח.
שוב נוכחתי לראות כמה שהגוף והנפש אחד הם: נטלטל חזק את הגוף ובהכרח יעלו משקעים נפשיים שרבצו להם בנחת במעמקים…
ובעיקר שוב נוכחתי שעם ילדים תכניות לחוד ומציאות לחוד. נזכרתי בסיפור התחפושת של פורים 2014…
ובכלל, כמו שאחותי שאלה אותי יום אחרי: מה לך ולזה?! את יוגה!!
רגליים משתרשות היטב על הקרקע. עוגן. חיבור. חוסן.
מקסימום עמידת ראש…
הקסם בסיפור הזה היה שאמור זכרה מכל הערב הזה רק את הכיף האישי שלה ובחיוך היא מספרת שאמא פחדה. מדהים לראות שהמינד שלה סידר את הכל באופן כזה שיש לה זיכרון טוב מכל זה
ולסיום:
פעם אמרתי לבן זוגי שהתפעל מהרצאה של נזירה באינטרנט "היא חושבת שהיא מוארת? שתגדל ילדים"
ועכשיו אוסיף "ושתלך איתם ללונה פארק…"
תודה שקראתם
תמר