We may be bouncing between the future and the past, yet our children – the ilttel Zen masters – long to stay suspended,fully engaged,in the moment
Kim John Payne / Simplicity Parenting
ברווקותי לא ראיתי אף פעם ילדים כיצור תבוני / בר שיחה / מישהו שצריך להתייחס אליו ברצינות. מודה שגם לא אהבתי לשמוע ממבוגרים קלישאות על ילדים (הוא מאהב קטן, הם המורים הכי טובים, עם ילדים תכניות לחוד ומציאות לחוד ועוד ועוד)/ כל נושא ההורות נראה לי לא מעניין בעליל ורחוק ממני מרחק אלפי שנות אור.
מאז עברו להן שמונה שנים והנה אני היום, מורידה את הכובע בפני ילדיי על החכמה והפשטות שלהם, נפעמת מהורים שמשקיעים זמן ומחשבה בהורות שלהם, מרותקת לספרים שעוסקים בהורות אלטרנטיבית, מארחת בסלון מפגשי "הורות בפשטות" ברוח האנתרופוסופיה ומנסה בכל דרך לבלות כמה שיותר עם הילדה שלי שכבר בכיתה ב'.
חווית ההורות שלי מעמתת אותי אישית עם המראה הכי נקייה וצלולה והרבה פעמים מה שאני רואה שם מאד לא מחמיא לי.
הקלישאה "ילדים הם זן מאסטרס" היא אינה קלישאה כלל עבורי ולגדל בבית מורים שכאלו למעשה מראה לי כמה שאני רחוקה מהפנטזיה שלי את עצמי… לא אפריז אם אומר שללא הילדים שלי החיים שלי היו "מושלמים": הייתי אוכלת יותר בריא, ישנה יותר טוב, עושה יותר מדיטציה וריטריטים של התפתחות ובכלל תאי המוח שלי היו חדים יותר.
אך אני מזכירה לעצמי כמעט כל יום או בכל קושי שעולה (שזה היינו הך) כי ללא נוכחותם המחייבת 24/7 לא הייתי יודעת מהו קצה גבול האהבה והנתינה שלי, קצה גבול היכולות הפיזיות שלי, קצה גבול ההכלה והסבלנות שלי. בלעדיהם לא הייתי לומדת על עצמי ב"מצבי לחץ" אמיתיים כאשר מישהו שאת כה אוהבת עושה לך חיים קשים ולוחץ על כל הכפתורים שאת כה מקפידה לשמור.
הקלישאה "ילדים הם זן מאסטרס" היא אינה קלישאה כלל עבורי ולגדל בבית מורים שכאלו למעשה מראה לי כמה שאני רחוקה מהפנטזיה שלי את עצמי… לא אפריז אם אומר שללא הילדים שלי החיים שלי היו "מושלמים": הייתי אוכלת יותר בריא, ישנה יותר טוב, עושה יותר מדיטציה וריטריטים של התפתחות ובכלל תאי המוח שלי היו חדים יותר.
אך אני מזכירה לעצמי כמעט כל יום או בכל קושי שעולה (שזה היינו הך) כי ללא נוכחותם המחייבת 24/7 לא הייתי יודעת מהו קצה גבול האהבה והנתינה שלי, קצה גבול היכולות הפיזיות שלי, קצה גבול ההכלה והסבלנות שלי. בלעדיהם לא הייתי לומדת על עצמי ב"מצבי לחץ" אמיתיים כאשר מישהו שאת כה אוהבת עושה לך חיים קשים ולוחץ על כל הכפתורים שאת כה מקפידה לשמור.
בלעדיהם לא הייתי לומדת שיעורים אמיתיים לנגד עיניי, כאלו שאני לא מצליחה לספוג לתוכי ממורי רוח שבחרו בדרך הנזירות ומלמדים אותנו אהבה הכלה חמלה ועוד.
אני מתבוננת בהם ורואה כמה שהם כאן ועכשיו אינם עסוקים במבט לאחור או תכנון קדימה, כמה הם שוקעים עמוק לתוך משחק ולמעשה לתוך הרגע הזה. הם דוברי אמת וגם כשזה כואב לשמוע אם הם לא מפחדים ממך הם יגידו אמת. הם לא נוטרים טינה ונעים בטבעיות מעוררת פליאה בין כעס ואהבה, בין בכי לצחוק. הם מתפעמים מהטבע ומהדברים הקטנים אשר עיניי המבוגר שלנו כבר עייפו מלראות. הם בוהים וחולמים, הולכים לאט ועוצרים סתם כך, הם משתעממים וממציאים
לא נשמע לכם כמו תיאור מדוייק של נזירי זן?
הנה דוגמא חיה לכך שילדים חיים כאן ועכשיו ולכך שהם אינם אינם נוטרים טינה:
לא מזמן היתה לי ולילדתי בת ה 8 מריבה איומה בטונים גבוהים והירדמות עם אף אדום וגבות אדומות שאלו הם סממני הבכי (שלי ושלה) הרגשתי רע והכל היה נראה אבוד: זהו, היא שונאת אותי לנצח. הצטערתי על הטונים, על המילים שנאמרו ועל הסטירה שכמעט התעופפה ללחי הרכה (גם זה כבר קרה…)
לא מזמן היתה לי ולילדתי בת ה 8 מריבה איומה בטונים גבוהים והירדמות עם אף אדום וגבות אדומות שאלו הם סממני הבכי (שלי ושלה) הרגשתי רע והכל היה נראה אבוד: זהו, היא שונאת אותי לנצח. הצטערתי על הטונים, על המילים שנאמרו ועל הסטירה שכמעט התעופפה ללחי הרכה (גם זה כבר קרה…)
בבוקר הערתי אותה כשמועקה גדולה על הלב ובקושי הישרתי מבט לתוך עיניה הרכות והיפות.
והיא?… חיוכים וצחוקים כולה אור ואהבה, מנשקת אותי ושמחה לקום לעוד יום בבית ספר.
הלו? מה קורה פה? רק אני סוחבת את הפיל הזה מאתמול בלילה?
והיא?… חיוכים וצחוקים כולה אור ואהבה, מנשקת אותי ושמחה לקום לעוד יום בבית ספר.
הלו? מה קורה פה? רק אני סוחבת את הפיל הזה מאתמול בלילה?
אני מנסה לקרוא בפנים שלה איזה הבעה חדשה של סלידה ממני וכלום. עסקים כרגיל…
בעודי שקועה לי במחשבות על ליל אמש היא שוקעת לה בציור עם גירים על דלת הכניסה לבית (מותר ואף רצוי)
ואני כבר מתחילה לזרז אותה כי צריך לצאת לבית הספר והיא עמוק בתוך הציור לא שומעת את הבקשות שלי כלל.
ופתאום אני קולטת מה קורה פה:
בעוד אני מזרזת אותה להתארגן ליציאה (עתיד) והמחשבות שלי תקועות בליל אמש (עבר) הילדה הקטנה שלי היא זן מאסטר של נוכחות ברגע, שקועה לה כל כולה בציור, בהווה, ברגע הזה, היא לא שומעת אותי בכלל.
מה עושים?
עוצרים הכל ויורדים לרצפה, באתי לעולם שלה לביקור קצר, הבזק, ציירתי איתה בדיוק דקה וחצי ואז בלי שום דרמה המשכנו להתארגן לבית הספר וגם הספקנו להגיע בזמן. כולה דקה וחצי שעצרתי את ה DOING שלי והייתי בנוכחות וזה שינה לי ולה את כל הבוקר
עוצרים הכל ויורדים לרצפה, באתי לעולם שלה לביקור קצר, הבזק, ציירתי איתה בדיוק דקה וחצי ואז בלי שום דרמה המשכנו להתארגן לבית הספר וגם הספקנו להגיע בזמן. כולה דקה וחצי שעצרתי את ה DOING שלי והייתי בנוכחות וזה שינה לי ולה את כל הבוקר
והנה דוגמא חיה לכך שזו לא חייבת להיות ישיבה למדיטציה, מספיק רגע של נוכחות עם האהובים עלינו והיום כבר התחיל נהדר…
בתמונות רואים את הדלת כניסה השמחה שלנו ואת הילד הקטן שלי, סול, מצייר על לוח מכחול ומים והקסם בו הוא שתוך שתי דקות כל מה שצוייר נעלם..
הלוח הזה נקרא Buddha Board…
